מחפשים כיוון לחום
חדשות רעות ליושבים בארמון בקינגהאם: יש באנגליה מלך חדש וקוראים לו איאן בראון. הוא נראה ממש שכונה אבל מתנהג הכי באצילות, ואלבום הסולו השישי שלו, "My Way", זה הדבר הכי טוב שלו ששמעתם מאז הסטון רוזס
יש ביטויים שנואים, קצת מביכים, מאוד מאצ'ואיסטיים, שקיוויתי להימנע מהם. אבל אז הגיע איאן בראון. הוא עומד על גדות אגם קטן, מבטו מופנה למצלמה, נראה שהוא לא מיצמץ ולו פעם אחת לאורך סט הצילומים. הוא נועל סניקרס, לא כאלה שנראות כמו מותג מוכר אלא יותר כמו משהו מצ'וקמק שעושים איתו ספינינג או כל ספורט אחר שאנשים מאמצים לעצמם אחרי גיל 40. על מותניו, כמו תמיד - ג'ינס רפוי, בעוד את פלג גופו העליון עוטפת אימונית שחורה עם פסים לבנים על השרוולים, כשעל החזית מודפס איור של הפרצוף שלו, אותו איור שמצליח להמחיש יותר מכל תמונת קלוז אפ או תנועות מגושמות על הבמה למה דבק בו הכינוי "איש הקוף".
שום ניסוח מעורפל או להטוט לשוני לא יעזרו להתחמק מזה: לאיאן בראון יש ביצים עצומות, והן עשויות מזהב טהור, 24 קראט אם להשתמש בלקסיקון של מביני עניין. ככה זה, בן 46 אבל מצטלם על עטיפת האלבום שלו כמו טינייג'ר נפוח מחשיבות עצמית חסרת הצדקה. ברור שחלק מהבטחון העצמי המופרז הזה הוא תוצאה של נרקיסיזם חסר גבולות, אבל את התכונה הזו בראון טיפח לאורך השנים דווקא בזכות אהבת הקהל, שמצד אחד לעג לזיופים בהופעות אבל המשיך לפקוד אותן. אולי כי יש לו משהו שפרפורמרים אחרים לא תמיד מצליחים להבליט – לב ענק.
באלבום הסולו השישי שלו, “My Way”, בראון עושה הכל חוץ ממה שהייתם מצפים לו על סמך הטייטל. בעוד שב"The World Is Yours", אלבומו משנת 2007, הוא הטיח לא מעט ביקורת חברתית ופוליטית, כאן הוא נותן את הקונטרה ומפנה את הזרקור כלפי עצמו ויוצר את אחד האלבומים האישיים שלו מאז שפצח בקריירת סולו ב-1998. אם לקחת רטרוספקטיבה עמוקה יותר, מדובר באלבום עם משב הרוח האנגלי ביותר שבראון לקח בו חלק מאז תקליט הבכורה של הסטון רוזס, שחגג השנה שני עשורים.
גם כשהוא מתמקד במה שהוא מגדיר בתור הדרך שלו, בראון חופר בתוך העבר שלו בבלדה “Always Remember Me" ומתנגח בג'ון סקוויר, גיטריסט הסטון רוזס והצלע השניה המשמעותית בלהקה, וככל הנראה גם זו שמנעה כל סיכוי לאיחוד של הלהקה. בשירים מסויימים הוא הולך רחוק יותר עד לסוף הסיקסטיז בקאבר ל"In The Year 2525" של זקר ואוונס, שהתירוץ לנוכחות שלו באלבום, על פי מה שבראון סיפר בראיונות, היא שהוא רצה לכתוב שיר על התחממות גלובלית, אבל לא הצליח לחשוב ליצור שיר יותר טוב מזה שהצמד כתבו לפני ארבעים שנה.
למרות שהאלבום מכיל שירים מפוצצים כמו “Vanity Kills”, “Laugh Now” ו"Just Like You", שתופס את עמדת הלהיט הפוטנציאלי ביותר בתוכו, למרבה הקלישאה דווקא “Stellify” הוא זה שמהווה את שיר הדגל באלבום. יש משהו שטחי בסימבוליות שמכתירה את השיר הראשון באלבום, שהוא גם הסינגל הראשון שיצא מתוכו, בתור זה שקובע את הטון, אבל כנראה שלפעמים פשוט אין ברירה – מדובר בהמנון מנצח, וכנראה הנכון ביותר לגבי בראון.
שם השיר, בתרגום מלטינית, הוא "להפוך לכוכב" – תהליך שבראון השלים כבר לפני עשור, אבל גם אז, למרות כל היוהרה שלו, השיר הגיע לידיים שלו רק במקרה: במקור השיר נכתב עבור ריהאנה, אבל בראון העדיף לשמור אותו לעצמו, ודי ברור למה. לנו רק נשאר לחבר את הפאזל ולהבין שמדובר בהתגשמות הנבואה של "I Wanna Be Adored", השיר שפתח את אלבום הבכורה של הסטון רוזס – עשרים שנה אחרי, איאן בראון מוערץ כפי שלא היה מעולם, רק בזכות ההליכה במסלול שהתווה לעצמו, בלי למכור את הנשמה שלו.
Ian Brown – My Way / Helicon
>>> אלכס פולונסקי על ההוצאה מהחודשת לאלבום הבכורה של הסטון רוזס