מתישיהו

עטוי בחליפת ניילון לבנה עם הדפס ענק של האות אל"ף מאחור, כובע מצחיה ומעיל כחול, האמן שידוע גם כמתיו פול מילר ומתתיהו שאול מילר, או בכינויו המוכר יותר "מתיסיהו", עלה אתמול לבמה בבריכת הסולטן בירושלים, ועמו עלה גם מפלס האדרנלין בקרב הקהל.

למרות שיצא לו מוניטין של "אמן הופעות", מתיסיהו, לפחות לפי ההופעה אתמול, הוא לא פרפורמר טוב במיוחד, מהסוג שנותן שואו חד-פעמי שגורם לאלבומים שלו להחוויר. אולי זו היתה הבמה הענקית, אבל היה נראה שהוא לא מצליח למצוא את עצמו גם כשרקד וקיפץ מצד לצד.

כמו טקס כנעני קדום

בכל אופן, לא נראה שהמחסור בכריזמה הפריע לקהל. מידת ההערצה שהם הפגינו, תחת התאורה השוטפת והעשן הסמיך, גרמו לכל העסק להיראות קצת כמו טקס הקרבה לאל כנעני קדום. גם מי שלא מכיר את המוזיקה של מתיסיהו היה מתקשה לעמוד בפני האנרגיות שהציפו את המתחם – שילוב מעניין של תיכוניסטים אמריקאים מוכי אלכוהול, סטלנים הלומי חשיש, ערסים רוויי חגיגת, חרדים באקסטזת ריקודים והרבה יותר אנשים מבוגרים ממה שניתן היה לצפות לו בהופעה כזו.

העיקר זה הסיום

מה שהפך את העניין לקצת יותר משונה היתה התחושה שמתיסיהו רוצה שהקהל ייהנה ושם לב שהוא משתתק בכל פעם שההופעה משנה כיוון למחוזות מרוחים יותר. בכל זאת, הוא זיגזג שוב ושוב בין שירים פרופר לקטעים מעט תמוהים, שאחד מהם נגמר בשתיקה מביכה המונית, רגע שאף אמן מופיע לא רוצה לחוות.

אולי בגלל זה, הוא דאג לסיים ברצף של כמה שירים שהרימו שוב את הקהל, שבסך הכל היה נראה מרוצה מהערב. אומרים שצריך התחלה טובה וסיום טוב, ומה שבאמצע פחות משנה. קשה לי להאמין שהופעות מהסוג הזה הן שבנו למתיסיהו את המוניטין של פרפורמר גדול, אבל לפחות בזכות הסוף החזק היא לא תיזכר ככזו שקלקלה אותו.

מתיסיהו, בריכת הסולטן בירושלים, רביעי 7.10.09