נותנים עוד צ'יינס
14 שנה מאז האלבום האחרון, אליס אין צ'יינס חוזרים באלבום רביעי עם סולן חדש שמחליף את קודמו, אבל חוץ מזה לא הרבה השתנה - ההרמוניות ממשיכות לרגש, הגיטרות מכסחות ורק המסרים נשארו בנאליים
רוב הלהקות שמגיעות להצלחה מסחרית משמעותית נעות פחות או יותר על אותו שביל שנסלל מזמן ונשחק לחלוטין – טיפוס לצמרת, תור זהב וסוף עגום. אבל זה שהשביל נגמר לא אומר שאי אפשר לנסוע עליו שוב, כמו שניתן ללמוד מעשרות להקות שבחרו להתניע מחדש (בהרכבים מפוקפקים יותר ופחות) ולהתאחד. לפעמים זה כולל רק כמה מופעים בודדים (ע"ע לד זפלין, 2007), בפעמים אחרות זה גיג מתמשך, סוג של דרך למלא מחדש את הארנק המתרוקן (כמו במקרה החמוץ-מתוק של הפיקסיז) ובמקרים נדירים חברי הלהקה מרגישים שוב יצירתיים ביחד ומקליטים חומרים חדשים וטובים (Dinosaur Jr ו-Mission of Burma) . כך או כך, הקונצנזוס הוא שברוב המקרים התוצאה נטולת אנרגיות והשראה בהשוואה למקור, במיוחד אם מישהו ראה לנכון לערוך אודישנים למציאת מחליף לחבר מיתולוגי בלהקה.
המקרה של אליס אין צ'יינס קצת יותר מורכב ומעניין. הלהקה מוציאה את "Black Gives Way to Blue”, אלבום האולפן הרביעי שלה, בערך 14 שנים אחרי הסלף טייטלד שלה. לכאורה, העובדה הזו מתגמדת בהשוואה לכך שהם החליטו להקליט אלבום חדש בלי הסולן המנוח ליין סטיילי, שמת ממנת יתר אחרי שנים של התמכרות לסמים קשים. אבל כמו שמעריצים ותיקים יודעים, הגיטריסט ג'רי קנטרל כתב את רוב השירים של הלהקה, כמו למשל את הלהיט "Them Bones”. אז במקום סטיילי הביאו את ויליאם דובאל, מלהקת Comes with the Fall, שלא זכתה להרבה תשומת לב מחוץ לסצנת הרוק הכבד. בסופו של דבר זה בסדר, כי כמו ויטני יוסטון, אליס אין צ'יינס לא התפרקו, הם פשוט יצאו לחופשה ארוכה.
אחרי הטענת המצברים הארוכה וההתמודדות עם מותו של סטיילי (אחד הנושאים המרכזיים של האלבום, לפי קנטרל בכמה ראיונות), אפשר היה לצפות מהלהקה לרענון כלשהו. מצד שני, הם תמיד התעסקו בתמותה, כאב ונושאים אחרים בספקטרום המריר של המטאל, אז מוות של חבר קרוב לא באמת אמור לשנות את התמונה.
וזה באמת המצב: האלבום החדש מציע עוד מהספק גראנג' ספק מטאל העגמומי שהלהקה שכללה באלבומים הקודמים. ההרמוניות המיוחדות שהפכו לאחד מסימני ההיכר של אליס אין צ'יינס עובדות גם בלי סטיילי, הגיטרות הכבדות עדיין משתלחות וכאמור, המילים נשארו באותו תחום אפלולי ובנאלי.
כל זה אולי עדיין עובד בשביל מי שגדל על הלהקה ושמח להזדמנות לחרוש על חומרים חדשים, אבל ב"Black Gives Way to Blue” קיים ואקום במקום שבו היו אמורות להיות המקוריות והעוצמות הדרמטיות מתחילת הקריירה של אליס אין צ'יינס. אחרי כמה שירים זה מתחיל להיות מתיש, רפטטיבי ואפילו קצת מחניק. המסע אל סוף האלבום, שאורכו 54 דקות, יכול להיות מפרך במיוחד למי שלא התכונן אליו בהתאם. רק "When the Sun Rose Again” הקליל יותר ו"A Looking in View” המטליקהיסטי מצליחים לאוורר את האוזן, שמצפה כל הזמן לשיא שלא ממש מגיע.
Alice in Chains - Black Gives Way to Blue / EMI-Helicon