אללה איסלנד

1. אני לא מצליח להבין את המוזיקה שהשביעייה האיסלנדית הזאת עושה. באיזשהו מקום מאוד עמוק, מדובר בפופ, אבל בפופ שאני מצליח לחשוב עליו רק במונחים של ציור. בהופעה זה מתבהר כשהם מחליפים כלים כמעט בכל שיר, כשהם עובדים עם השירים כמו מתכונים. המגבלה הטכנית היחידה שלהם היא שהם שבעה אנשים שיכולים לתפעל שבעה כלים בכל עת. גיטרות, בסים, מקלדות וכלי הקשה עוברים ידיים. השירים השקטים הם פופ שמצויר נקודה-נקודה: מקרוב רואים כתם צבע אחר כתם צבע, מרחוק רואים את התמונה כולה. בשירים הרועשים יותר נדמה כאילו מתופף מטאל נקלע לתוך להקת סינת'פופ. מעניינת ההשפעה ההדדית והעבר המשותף שלהם עם אנימל קולקטיב - בעוד שהאחרונים לקחו נקודות מוצא דומות מבחינה אמנותית ופנו לכיוון של רעש, אלקטרוניקה, ואפקטים של כאוס, mum לא משאירים מקום לפרשנות או לדמיון. הם מרכיבים את הפאזל מול העיניים שלך, אתה צופה, לא משתתף. לכל צליל יש מקום.

2. התאורן של הבארבי הוא מיזנטרופ. באמת, אין שום הסבר אחר לזה. החשדות החלו אחרי שהוא עשה כמה החלטות מפוקפקות במהלך ההופעה של Why?. אחר כך הוא התחיל להסתמן כטיפוס בעייתי בזמן קלקסיקו. חשבתי שהשיא של ההתפרצויות האלימות שלו היה עם אוקרביל ריבר, כשבאותו ערב הוא פשוט הפגיז את הקהל עם מתקפות אור, מאחורי גב הלהקה, ישר לעיניים. אבל אם אפשר עוד איכשהו לשלב, תאורטית, בין פגיעה ויזואלית שכזאת לזעם העצור של אוקרביל ריבר, אז בממלכת הפופ הצבעונית של mum אין הצדקה להתנהגות כזאת. זה היה מין שילוב בין עינויים במתקן סודי של השב"כ לבין דיסקוטק משנת 1981. הסאונד דווקא היה מוצלח - כשיחס הכלים הוא משהו כמו שלושה-ארבעה לכל נגן, מרשים שגם הכלים שבדרך כלל זוכים בארץ להגברה כמעט ובלתי קיימת, כמו מלודיקה, מפוחית ואפילו קאזו, נשמעו צלולים וברורים במיקס.

3. אי אפשר להתמודד עם mum בכלים שבהם מתמודדים עם להקת רוק. אנחנו התרגלנו לחלוטין לפענח כל להקה שכוללת גיטרה, באס ותופים עם האמצעים האלה. העניין הזה מעוות את חווית הצפיה בהם. רוב הזמן אין לך מושג איזה צליל יוצא מאיזה כלי, איך ולמה. מן להקה שמתרחשת מול העיניים שלך אבל נשארת פאזל מפורק, כל הזמן. רוקנ'רול הוא פאזל שלם, תמונה סגורה, כללים ברורים. mum מצפצפים על זה. יותר מכל דבר אחר, זה נמצא בשירה שלהם. לא אכפת להם מדיקציה, וגם נדמה שאת המילים הם בוחרים יותר בגלל איך שהן נשמעות ופחות בגלל מה שהן אומרות. השירה מבחינתם היא עוד כלי מוזיקלי, זה שם בעיקר באופן שבו הילדור גוונאטודיר מתייחסת למיקרופון שאליו היא שרה – היא נעה אליו ומתוכו, משחקת איתו, יורקת לתוכו כל מיני צלילים. היא שרה טקסטים באותה מידה של כנות שבה היא עושה "לה-לה-לה" לתוך המיקרופון. פירוק מוחלט של מושג הפרונטמן.

4. למרות קבלת הפנים הבאמת אוהדת mum זכו לה, רגע אחד קצר באמצע ההופעה היה תפוח רקוב שאיים להרוס את כל החבילה. מה חושב לעצמו אדם שבא להופעה של להקה שהוא ככל הנראה אוהב, אבל כשאחת מחברות הלהקה מורידה את החולצה ונשארת רק בשמלה קצרה, רואה לנכון לשרוק לה? האם הוא חושב שזה מצחיק? שהוא ממלא את המשבצת המגדרית שלו? האם הוא משעשע את החברים שלו, או אולי מקווה לעשות רושם על הלהקה? מדובר היה בדבר הכי דוחה שהייתי עד לו מאז הסיגריה הבוערת שנזרקה מתוך הקהל על קודי וויליס, המתופף השני של המלווינס, במהלך ההופעה שלהם בארץ לפני כשנתיים. וויליס עצר אז את השיר והבטיח חד משמעית - “אם זה קורה עוד פעם אחת, אנחנו הולכים". אולי mum לא שמעו, אולי לא היה להם אכפת, אולי הם ראו לנכון להתעלם, אבל אני שמעתי. אם השורק מאתמול במקרה קורא את השורות האלה, חשוב שידע: אתה בטח מרגיש ממש מגניב, אבל בעצם אתה חתיכת אפס.

>>> רוצים לדעת מה mum חושבים על המוזיקה של עצמם? בואו לקרוא את הראיון