איפה המוג'ו?

באלבומים הקודמים של אסף אבידן והמוג'וז אפשר היה ממש לחוש בטעם אספלט על השפתיים. היה ברור ששיריו נכתבו ובוצעו מתוך התייחדות עם מקומות נמוכים שבחיים ובנפש. באלבום האולפן הראשון שלו וב-EP שקדם לו, אבידן לא רק נשמע כמו ג'ניס ג'ופלין, אלא גם זינק אל תוך המוזיקה שלו באופן שמזכיר אותה. שיריו עסקו בעיקר בשברונות לב, הם היו אישיים מאוד, דיברו בגוף ראשון והצליחו להעביר תחושת ייאוש מטלטלת. אלבומם החדש של אבידן והמוג'וז - "Poor Boy / Lucky Man" נשמע מצוין, אך מצליח לרגש פחות מקודמיו.

את האלבום החדש מוציאים אבידן והמוג'וז כשנה וחצי אחרי "The Reckoning". והם מגיעים אליו מעמדה שונה לחלוטין. הם כבר לא יוצרי אינדי אלמוניים, אלבומם הקודם זכה להצלחה מפתיעה וכבש מעמד של אלבום זהב – הישג חריג מאד לאלבום אינדי, וגם זכה בפרס אקו"ם. מאז צאתו ניהלה הלהקה סיבוב הופעות מתמשך בישראל ובעולם. ויש כמובן את חוזה ארבעת האלבומים שנחתם עם הלייבל קולומביה של תאגיד סוני.

אין אמת אובייקטיבית

לא קשה להבחין שגם אל היצירה הגיע הפעם אבידן, שכתב והלחין את כל השירים, ממקום אחר: "אסף מצא את עצמו מנסה להכיר את עצמו יותר ויותר, לא דרך עיניהן של הבחורות העומדות מולו, אלא דרך מבטו של האדם הזר ביותר לו - הוא עצמו" אומר קומוניקט יחסי הציבור המצורף לאלבום. במהלך העבודה הוא הבין "שאין אמת אחת אובייקטיבית ומוחצת, אפילו לא כשמדובר בעצמך". בעקבות ההבנה הוחלט להפיץ את האלבום בשתי עטיפות ושמות: Poor Boy או Lucky Man, שאמורים לייצג את התפיסה שגם האני הוא משתנה ותלוי בעיני המתבונן.

באופן שמתאים לקונספט הזה, "Poor Boy / Lucky Man" מספק חוויה אמביוולנטית. מצד אחד, הוא עשוי ונשמע נהדר. אבידן עדיין צועק את נשמתו החוצה ומוכיח שוב שהוא אחד מהמבצעים הצעירים החזקים שפועלים כאן. למרות הדמיון המדהים בין קולו לקולה של הזמרת המתה ההיא, הוא מביא ערך מוסף, מקוריות ששועטת דרך עור התוף. האלבום זכה להפקה מוזיקלית מצוינת של אורי וינוקור ושל אבידן, וניחן בצליל מורכב, עשיר ומגוון מקודמיו. רבות מהרצועות מביאות דיסטורשן מענג ונותנות בראש במרץ, ואחרות מביאות פולק עשוי היטב או בלוז ראוי.

לא פוגע בבטן התחתונה

ולמרות זאת, האלבום הזה לא מצליח לפגוע בבטן התחתונה ולהפיל את המאזין לרצפה כמו הקודמים של אבידן והמוג'וז. בניגוד אליהם, יש תחושה שהוא לא פרץ החוצה מהקרביים, אלא נוצר באופן מחושב יותר. בהתאם לכך הוא לא מדגדג את קצות העצבים באותה המידה. תחושת הריחוק הזו נוצרת בין השאר משום שבשירים מסוימים ("Brickman" , "Poor Boy") אבידן מספר על עצמו בגוף שלישי. הרבה יותר קל להתחבר לשירים המסופרים בגוף ראשון, כמו "Little Stallion" המצוין, או לכאלו שמתארים חוויות ותחושות כמו "Jet Plain" הנהדר. למרות שבאלבום לא מעט רצועות חזקות, הוא היה עשוי להיות טוב יותר לו היו מנופות החוצה כמה מהחלשות שב-14 רצועותיו.

הקונספט היומרני מוסיף לתחושת הריחוק. אבידן הוא אחד מהמגישים החשופים שאפשר להעלות על הדעת, השירה שלו צולפת. יש ניגוד צורם בין הפשטות הסגנונית שהוא שואף להביא, לבין הגשת חומרים מבעד לסיפור מסגרת, בעטיפות שונות ושני שמות. נהניתי להאזין ל"Poor Boy / Lucky Man", אבל בפעם הבאה אעדיף לשמוע את אבידן מספר לי מה עובר עליו דרך שיריו בפשטות, בלי סיפורי מסגרת או תיאורים בגוף שלישי.

Asaf Avidan & The Mojos - Poor Boy / Lucky Man
(Telmavar Records)