כמעט מלחים
כדאי שתדעו שעל הספינה של יאכט יש מסיבת אלקטרו מוצלחת שממש חבל לפספס, אפילו שיש כמה שירים שהם קלישאות היפסטרים מבאסות. לעמית קלינג יש בחורה בכל נמל
יש סיפור קצר של ניקולאי גוגול שאולי למדתם בתיכון, שנקרא "האף". למתקשים בזכרונם אספר שעניינו בפקיד ברוסיה הצארית, קובאליוב, שבוקר אחד מתעורר ומגלה כי האף שלו נעלם לאנשהו. לאחר מעט שיטוטים ברחבי פטרבורג מתגלה לו כי האף שלו נעשה עצמאי יותר משהייתם מצפים מחוטם פשוט, והוא כבר הספיק להסתובב בעיר, להתנהל ככל אדם, ואפילו להתקדם בקריירה שלו יותר מקובאליוב עצמו.
אולי ג'ונה בכטולט, שמכנה את עצמו YACHT, חווה דבר דומה בעצמו. אולי יש שני ג'ונה בכטולט. אחד הוא קצת פחדן, מעדיף להישאר במיטה ולהתלונן; השני, לעומת זאת (אולי הוא בסך הכל אף וייתכן שיותר מזה), הוא טיפוס יותר נועז. הוא מסתובב, הוא חוקר, הוא מתעסק, הוא מקליט אחלה מוזיקה אלקטרונית. אבל גם לראשון יש יד באלבום שמונח בפנינו, “See Mystery Lights”. ולמרות שאין ספק שאני מעדיף את השני, צריך גם להתמודד עם נוכחותו של הראשון. השיר "Ring the Bells”, שפותח את האלבום, למשל, הוא טריפ לא קטן: מקצב שבטי שבור, הרמוניות ווקאליות שמקפיצות ישר לאלבומים האחרונים של אנימל קולקטיב המופלאים, וסוף קטוע ומשובש. אחר כך יש את "The Afterlife”, הסתערות צפצופים והקשות שנשמעת כמו חלק מהדברים הכי מעניינים שקרו באלקטרוניקה בשנים האחרונות.
חבל שאיפשהו לקראת אמצע האלבום, בכטולט הראשון, זה שיוצא מהבית רק למסיבות וגולש בפיצ'פורק כל היום, משתלט על העמדה. “Summer Song” הוא קלישאת היפסטרים מבאסת במיוחד, שנשמעת כאילו הוא פשוט נזכר באמצע העבודה על האלבום - “היי, אנחנו חייבים להיט, אנחנו חייבים משהו שימכור". ושארית האלבום הוא כבר סוג של התגוששות על הרצפה בין בכטולט לבכטולט, שבה לא כל כך ברור מי מנצח. ועדיין, "See Mystery Lights" יוצא מנצח. בכטולט המעניין נשאר דומיננטי במשך רוב האלבום, ובסך הכל, אין גם מניעה שתאהבו את בכטולט המשעמם אם אתם ממש במקרה מתלהבים ממוזיקת ריקודים כיפית וחסרת תעוזה. יש לא מעט אנשים כאלה.
YACHT - See Mystery Lights / DFA Records-Helicon
טעימה מהדבר האמיתי
אין מה לעשות, יש משהו מלהיב אוטומטית בלקבל ריליס חדש שכתוב עליו LCD Soundsystem. אבל מצד שני, גם לא צריך להיות פראייר. אולי זה התסכול שנובע מכך שלמרות שג'יימס מרפי התחיל להקליט אלבום חדש בקיץ, ברור לחלוטין שלפרפקציוניסט סאונד שכמוהו יקח עוד לא מעט זמן לשחרר אותו. ובינתיים אתה מקבל ריליס חדש שכתוב עליו LCD Soundsystem והלב קופץ, מחסיר פעימה. "יו! מה זה, אלבום חדש של...?". אה, לא. אלה רמיקסים ל"45:33”.
"45:33” היה סוג של אלבום-צד שמרפי שחרר בשנת 2006, שבגרסתו המקורית היה קטע אחד ארוך (קצת יותר ארוך מארבעים וחמש דקות ושלושים ושלושים שניות, למעשה). מה יש לנו הפעם? רמיקסים לקטעים מהאלבום הזה. האם זה טוב? כן, זה נחמד. האם זה מעניין? לפרקים. יש ערך מוסף לדיג'ייאים ולמסמפלים למיניהם; יש כאן הרבה רגעי סאונד ספציפיים ששווים התייחסות, משהו שגורם לך לזקוף ראש באמצע ההאזנה ולתהות האם יש כאן חווית האזנה מתמשכת, או חוויה בכלל? ממש לא. בסופו של דבר, זה קצת דומה לתקלוט של ג'יימס מרפי שקיבלנו אחרי ההופעה של MGMT: זה מאד נחמד ומרגש כשהמלך של DFA זורק לך איזו עצם, אבל בחייאת, אנחנו יודעים שזה לא הדבר האמיתי, הוא יודע שזה לא הדבר האמיתי, אז בואו לפחות לא נעבוד על עצמנו.
LCD Soundsystem - 45:33 Remixes / DFA Records-Helicon