חולצת פלנל משומשת
פרל ג'אם מנסים לרגש עם "Backspacer", אבל בסופו של דבר מסתמן שהם פשוט משתדלים יותר מדי ונופלים לזיגזוג עייף בין גיטרות מכסחות לבלדות צ'יזיות, ובאלבום הזה כבר היינו. עמרי רוזן ניקוי יבש
אף פעם לא הייתי אחד מילדי הגראנג'. אמנם גדלתי בתקופה הנכונה, היו לי מלא חולצות פלאנל והכרתי חברים שקנו את כל הדיסקים של כל הלהקות. ודווקא ממש רציתי לאהוב גראנג'. “Black Hole Sun” של סאונדגארדן היה אחד השירים האהובים עליי, שלא לדבר על "Spoonman”. ידעתי לזמזם את רוב ה-Best of של אליס אין צ'יינס והייתי בטוח ש”Easy” זה שיר שפיית' נו מור כתבו בעצמם. אבל רק עם פרל ג'אם, ללא ספק אחת הלהקות החשובות של הז'אנר, לא הצלחתי לפתח מערכת יחסים שהכילה יותר מאשר את "Jeremy” ו”Alive”.
אבל הנה בא "Backspacer" - אלבום חדש (תשיעי בדיסקוגרפיה), מערכת יחסים חדשה. ולמה לא? גם אחרי שהגראנג' פחות או יותר קרס אל תוך עצמו, אדי ודר וחבריו ממשיכים לנגן: הם פעילים כבר כמעט 20 שנה וממשיכים להוציא אלבומים, שממשיכים לזכות לביקורות אוהדות יחסית. אז עדיף לבוא כדף חלק.
בהתחלה זה נשמע די מבטיח. השיר הראשון אמנם נפתח עם ריף פאנק שגנוב כמעט אחד לאחד מהקלאש, אבל הוא טעון בהמון אנרגיה, קצביות ודיוק, שמכפרות על ההעתקה. אותו דבר נכון גם לגבי שתי הרצועות הבאות, “Got Some” הגראז'י ו”The Fixer”, שמצליח להיות כנראה השיר הכי טוב באלבום, למרות המילים הצ'יזיות.
הבעיה מתחילה ב”Just Breathe” האקוסטי, שרגעיו השונים כאילו מתחרים ביניהם מי יצליח להיות מביך יותר. המלודיות הרכות, המלים הרגשניות והפריטה העדינה הכה מוכרת מספיק קלישאתיות בפני עצמן, אבל באמת שקשה להבין מה גרם להם להוסיף כינורות בפזמון. אבל גם אם אפשר להדחיק את "Just Breathe”, כמו חור בעלילה של סרט אהוב, “Amongst the Waves” מנפץ את האשליה. זה לא סרט טוב והדיאלוג השחוק אמנם משוחק באופן מקצועי, אבל כבר בדקה ה-20 ברור איך הכל הולך להסתיים. זה פחות או יותר הסיפור עם "Backspacer".
מ”Amongst the Waves” והלאה, פרל ג'אם מזגזגים בין שירי פאנק רועשים ונטולי פואנטה לבין מה שנשמע כמו פרודיות על "השיר השקט באלבום רוק" – מלים ריקות וממוחזרות על רקע אקורדים מפורקים ושירה פגיעה לכאורה, שכאילו אמורה להטעין ברגש את המסרים השחוקים של הלהקה.
סיאטל אחראית לגראנג' ולסטארבאקס, אבל נראה שפרל ג'אם נחתו בצד הלא נכון של הגבול שעובר בין חתרנות נעורים לאחידות תאגידית, שמשום מה נחצה בכל פעם מחדש על ידי גיבורי תרבות. אדי ודר סיפר פעם בראיון על הרגע שהיווה את ההשראה ל”Jeremy”. הוא קרא ידיעה קצרה בעיתון, בטור צד ליד התחזית, על נער שירה בעצמו מול כל הכיתה שלו. הוא הסביר שהוא רצה לתת ביטוי להקרבה שלו ולנקמה שלו, שזכו לסיקור קטן כל כך - זה היה מרגש. "Backspacer" הוא האנטיתזה לזה.