מסיבת טבע
למרות ליינאפ סכיזופרני, שצנח מהופעות מצוינות של אדם קומן ויהוא ירון כל הדרך לכנסיית השכל, היה כיף בפסטיבל חוצמזה השלישי. עמית קלינג נפש בצפון
שלוש שנים אחרי שהתקיים לראשונה פסטיבל "חוצמזה" בקיבוץ פרוד שבגליל, התחלנו כבר לקבל את כל הרעיון הזה של "הופעות אינדי, יומיים, חיק הטבע" כסוג של מובן מאליו. ברור שיהיה חוצמזה, וברור שיהיה אינדינגב (אחיו הדרומי ובואו נודה בזה, המוצלח יותר). אם בשנה הראשונה הוא היה קוריוז מרגש שהתפזר עם התחושה שלא יהיה עוד, בשנה השניה דווקא נסיבות אלה הפכו אותו להפתעה. עכשיו כשהוא כבר מאיים להפוך למסורת, הוא נאלץ לעמוד בחובת הוכחה משמעותית יותר – גם בצילו של האינדינגב, וגם בעיניו של הקהל, שהולכות ונעשות ביקורתיות.
בנסיבות אלו מוזרה פי כמה הבחירה בליינאפ, שלקה בסכיזופרניה קלה. אני בספק אם היו יותר מדי אנשים בקהל שאוהבים גם את "כנסיית השכל" וגם את "אשכרה מתים". אני מבין שהשאיפה היא גם לקיים פסטיבל אינדי וגם להביא שמות גדולים שיעזרו לכרטיסים להימכר ולפסטיבל להמשיך להתקיים. אבל בפועל, אוהדים של "כנסיית השכל" שלא ממש שמים על רוב הלהקות האחרות, יעדיפו לראות אותם בזאפה, וחובבי אינדי ירימו גבה או יעקמו את האף, ויסננו "התמסחרתם". מבין הנוכחים בפסטיבל (שהיה, אגב, קטן משני קודמיו) באמת נראה היה שיש שני קהלים, ושאלו נעים אל הבמה והרחק ממנה בהתאם ללהקות המרכז או השוליים שהתחלפו עליה בקצב די מרשים.
אדם קומן זה רוקנ'רול
כך שזה היה הפסטיבל הכי פחות מוצלח עד כה, אבל זה עדיין לא בא לומר שלא היה מהנה. צהרי היום הראשון נפתחו חזק וטוב עם יהוא ירון ואחריו אורי מרק (היו גם הופעות שקדמו להם, אבל הסתבכות עם הכבישים באזור עפולה מנעה ממני לראות אותן). מרק הוא פרפורמר נחמד שמקפיד על קלישאות רוק'נ'רול שדווקא יושבות טוב במפתיע, אולי בזכות העובדה שיש לו אחלה לחנים (וגיטריסט עם תספורת מגניבה). יהוא ירון היה אחד מהיהלומים האמיתיים של היומיים האלה, לעומת זאת – לפעמים הוא עושה משהו שנשמע כמעט כמו ראפ, אבל רוב הזמן זה נע בין מוזיקה ישראלית חצי-קלאסית בווליום בלתי סביר לניק קייב בימיו המוקדמים. מדהים לראות איך ירון, אחד הבאסיסטים המבוקשים בארץ (רות דולורס וייס, גלעד כהנא), עם קול שירה מעט גס ולא יציב, התפתח בשנה אחת של קריירת סולו לאחד מסולני הרוק האדירים בארץ. כל גוף הכמעט-שני-מטר שלו מתפתל על הבמה, יורה טקסטים נפלאים אחד-אחד בלי רחמים. תענוג.
אבל הדבר הכי טוב שקרה בפסטיבל הזה הוא אדם קומן, לשעבר סולן "המיותרים" זצ"ל. כבר שנה-שנתיים שהבחור המזוקן והצנום הזה מסתובב בכל מיני חורים בארץ, מתעקש להופיע בלי הגברה, כשהוא צורח שירים של שיכורים בלי מיקרופון, מטייל ברגל עם גיטרה אקוסטית בידיים. הוא פרפורמר מעולה, הוא רוקסטאר אמיתי, הוא אותנטי כמו גדר. גם השירים אחלה, באמת; משהו בין בלוז משנות השלושים לדניאל ג'ונסטון. להופיע ככה בפסטיבל דורש אומץ. פספסתי חצי מההופעה שלו כי לא שמעתי אותה מתחילה; רק כשהבנתי שיש שקט ובין לבין מחיאות כפיים רצתי בין הקוצים לראות את הטיפוס הזה מופיע (אגב, בוז ללהקתו של גלעד כהנא – וסליחה יהוא – על כך שעשתה סאונדצ'ק והפריעה להופעה להתקיים. זה היה ממש, אבל ממש לא במקום). אחר כך הוא גם נותן, בין שתי הופעות אחרות, ככל הנראה בספונטניות, שני שירים נוספים, בעודו עומד על עמדת הסאונדמן. בפסטיבל חוצמזה השני, בשנה שעברה, הוא סתם היה שיכור מאד, וטיפס על עמוד וצעק דברים בזמן ההופעה של פורטיס. טוב לראות שהוא מסוגל לתעל את האנרגיות האלה למוזיקה.
כנסיית השכל. חבל
דווקא בין שעות הערב לבין צהרי היום השני היה רצף הופעות כמעט כושל. גלעד כהנא היה נודניק מתמיד, וחבל; הצמד האלקטרוני Les Trucs נשמעים כמו Crystal Castles לעניים, וחבל; כנסיית השכל, וחבל עוד יותר. ביום השני יש להקה איומה לגמרי עם השם הגאוני "ברמלאי" והופעה מפוספסת של האחים רמירז, אבל העניינים משתפרים עם נעם רותם ואחר כך עם עמיר לב, שמקפיד לבוא לפסטיבלים האלה ותמיד הופך לסוג של היילייט.
בסופו של דבר התחושה הייתה שאף אחד לא ממש בא לכאן לראות הופעות. זה דווקא בסדר; מתחם הדוכנים והאוהלים רחשו התרחשויות. דיסקים בזול, לימונדה טובה, הרבה אלכוהול, שוטרים מפשפשים מאוהל לאוהל בשעות הבוקר ומחפשים סמים (שמישהו יסביר להם שזה לא רייב פה, שהם מקסימום יתקלו בכמה סטודנטים עם חשיש ושאף אחד פה לא מסתובב עם מזוודה מלאה באסיד). כמעט רומנטי, כמעט פסטורלי, שיחות מרגשות על מוזיקה ועל החיים, לכולם יש יוזמה, אקסיות מטיילות בזוית העין. ככה עושים חופשה אמיתית. גם אם אני מתגעגע לואדי (הבלתי נגיש לחלוטין, אבל היפה כל כך) שבו התקיים חוצמזה הראשון.
פסטיבל חוצמזה השלישי, שישי-שבת 25-26.9, קיבוץ פרוד