טי פארטי
מישהו צריך להרקיד את הילדים בבריטניה, וג'יימי טי הוא האחד שלקח על עצמו את הג'וב הזה ועשה אותו בדרך הכי קולית שיש
בעוד שארקטיק מאנקיז פנו למסלול מוזר באלבומם האחרון, מייק סקינר מזכיר מדי פעם שהוא קרוב לסוף (עם שחרור האלבום החמישי עליו התחייב בחוזה עם הלייבל) ולילי אלן הרימה ידיים, נראה שלנוער הבריטי כבר אין ממש על מי לסמוך. אמנם לא חסרים אמנים ולהקות שידברו אליהם ועליהם, אבל מעטים הם אלה שעושים את זה בגובה העיניים ומצליחים לשמור על רמה לא רעה של כנות ומגניבות.
כשג'יימי טי הוציא בשנת 2007 את “Panic Prevention” הוא היה בן 21 וכל מיני ספקנים וסתם אנשים מבאסים טענו שמדובר היה בהברקה מקרית. קומץ אחר טען שאפילו הברקה אין פה, סתם השתפשפות על המדרכות של ווימבלדון, ושתיכף נשכח ממנו. האמת? קצת שכחנו. שנתיים של שתיקה הן מספיק זמן כדי שקולות חדשים יספיקו לפרוץ החוצה, לירוק את מה שיש להם לומר, ובלי קשר לאיכות החומר, לטפס אל מגדל השן של המצעדים (קלווין האריס) או להיקבר במועדונים נטולי קהל (Mongrel). במקרה של ג'יימי טי, כנראה בגלל שההיעלמות שלו היתה מלווה במועמדות לפרס מרקורי, לא היה קשה לחזור – בקיץ האחרון, טרם יציאת האלבום, הוא שיחרר שני אלבומי אי.פי שקיבלו ביקורות מפרגנות עד כדי קנאה שריככו את השטח לקראת שובו.
צעיר, מסטול והיפסטר. מדבר אליכם?
יש כאלה שיתביישו להודות, אבל ב"Kings & Queens", האלבום השני שלו, ג'יימי טי שר על מה שבאמת חשוב. לא מסוג הדברים שירעידו פוליטית או יצופו היכנשהו כנושא לדיון שעל סדר היום, אבל בטח יש לא מעט אנשים שחשבו לעצמם על כמה מיליליטרים של בירה צריך לשתות כדי שהחיים יהיו שווים משהו (368, אם תהיתם), הפראנויה מהאח הגדול שבשלטון, הרצון לבקר בקובה לפני שפידל קסטרו מת, והניסיון להפסיק את האובססיה לבחורה ש"מצטרפת לחבורה בשביל החברים שלך ולא בשבילך".
גם כשהוא עסוק בלהעביר מסרים עם עומק, כמו ב”British Intelligence” או "Spider’s Web", ג'יימי טי עושה את זה בצורה קלילה שמצד אחד באמת מצליחה להפוך אותו לקול של הדור שלו, לפחות ברגע הנוכחי (כי כפי שנוכחנו לדעת, ילדים מגניבים עם ראש טוב נכנסים לזירה כל שלושה חודשים), אבל מצד שני נמנעת מהבור שאליו ארקטיק מאנקיז נפלו באלבום האחרון שלהם (ולא אפסיק להזכיר את זה עד שיתברר שמדובר במתיחה) – נכון להיום, ג'יימי טי הוא המיזוג המושלם בין מה שאלכס טרנר ומייק סקינר היו פעם: צעיר והיפסטר, עושה המון סמים אבל רק בשביל הכיף ובלי הקטע הג'אנקי, יש לו עקרונות שחשוב לו להילחם עליהם, אבל שזה לא יבוא לו על חשבון שעות השינה, והכי חשוב – הוא נשמע מצוין.
בשונה מ“Panic Prevention”, כאן הלך ג'יימי טי על אלבום שמלכתחילה התבסס על מתכון שמבשל הצלחה בטוחה, כשכל אחד מהשירים הוא להיט פוטנציאלי, ואני לא מדבר על השמעות בתחנות רדיו, אלא על כך שפשוט לא מתחשק ללחוץ על פורוורד, 43 דקות דקות נטולות שירים משעממים שמכל אחד מהם אפשר לקחת איתך משהו לדרך. ניתן לדבר הרבה על “Sticks 'n' Stones”, הסינגל המופתי שפתח את חגיגת ההמתנה לאלבום הזה, אבל השיא מגיע דווקא לקראת הסוף עם “Earth, Wind and Fire”, שהפתיחה שלו מסומפלת עם קטע מהשיר “Queen of Hearts” של זמרת הפולק האמריקאית ג'ואן באאז, ומשם זורמת לאחד הביצועים הטובים ביותר שג'יימי טי הציג אי פעם.
אמנם יש עוד שלושה חודשים עד לסוף השנה הזו, אבל אם לא יהיו הפתעות מיוחדות, האלבום הזה ממצב את עצמו היטב בעשירייה הפותחת – לא רק בגלל שהוא טוב בפני עצמו, אלא כי ג'יימי טי הספיק לאסוף את מה שאחרים איבדו בדרך.
Jamie T - Kings and Queens / Virgin-Helicon