נגמר לו האוויר

איש אינו מחוסן מפני משבר אמצע החיים, אפילו לא ילדי פרחים אופטימיים וקלועי ראסטות שבאוצר המילים שלהם מילים כמו ג'ה, כפי שמוכיח אלבומו הרביעי של מוש בן ארי, "אנשום". השם אמנם נלקח מאותו לקסיקון עידן חדש שמתוכו נבחרו, כנראה, שמות אלבומיו הראשונים, "עד אלי" ו-"דרך". רק ש"אנשום" אינו מתאר נשימות הרפיה קלילות מסדנת הדמיון המודרך הקרובה לאזור מגוריכם, אלא מאבק להמשיך ולנשום למרות ההתפכחות המחניקה של אמצע החיים. הניסיון הזה, לתפוס קצת אוויר בין קשיי היום-יום, חוזר על עצמו במהלך האלבום.

בן ארי של היום הוא כבר לא יוצא להקת שבע מלא התקוות שכתב שירים מלאי אור, אהבה וניחוחות קססה. "אנשום" ממשיך את הדין והדברים שהחל באלבומו הקודם, "מסע ומתן", ומציג מוזיקאי מלנכולי ועייף המנסה לגשר בין התקוות הישנות לטפיחות הקצובות של המציאות על הפנים. את העצבות ואת הפער בין נעורים לבגרות אנו פוגשים מיד בשיר הפותח "אבא אומר". הרצועה מתארת ילד המחכה שהבטחות אביו יתגשמו, החדשות הקשות יסתיימו והשגרה השוחקת תתחלף במשהו טוב יותר. וזה אולי סיפורו של האלבום כולו, המתאר את תחושותיו של גבר בן כמעט 40 שגילה שהמציאות היא לא מה שהבטיחו לו בסדנאות למודעות עצמית.

בלי ניחוח קטורת

שיר המושך תשומת לב רבה הוא "תיבת הנעורים", שבו מתאר בן ארי באופן חשוף את מאבקו בפיתויים שמזמנים ברים ומסיבות, כדי לשמור על מערכת יחסים מחייבת. זה שיר שנקרע בין אהבה לאשה אחת לבין געגועים לנעורים עמוסי ריגושים ונחתם בתהייה הכה-יהודית: "הרי נושקים לארבעים, מה נספר לילדים". כך נשמעים כאבי הגדילה של נער הפוסטר המקומי של הראסטה.

הנימה המהורהרת ניכרת גם בצלילים: בן ארי ממשיך בסגנון המזוהה עמו - רוק רך עם נגיעות מוזיקת עולם, אלא שהפעם מצטרפים אליהם מעט קאנטרי ונימה בלוזית. רוב השירים איטיים, מינוריים, לאים. "אנשום" נשמע טוב כמכלול, אך הוא מכיל הרבה פחות שירים קליטים שמתחשק לזמזם כבר אחרי שמיעה ראשונה. אין בו כמעט המנוני פיל גוד בניחוח קטורת כמו שאפשר היה למצוא בשפע בשני אלבומיו הראשונים, ובשורה התחתונה הוא הרבה פחות מבריק מ"עד אלי" הממכר. היה דבר מה מדבק באופטימיות ההיא של בן ארי, ובלעדיה המוזיקה שלו מאבדת מהאפקט המרומם שלה. גם שיר בעל לחן עליז כמו "לרדת מהסוס" הכיפי, מחביא טקסט כואב.

מבואס, אבל אמין

למרות הכל, יש לזקוף את ההתפתחות הזו לזכותו של בן ארי. לו היה ממשיך להציג את אותה חזות נאיבית זה היה לא רק משעמם, אלא גם לא אמין. התהליך שמתאר המוזיקאי המנוסה הזה הוא לא עניין עניין פרטי, אלא שיקוף התמודדותו של דור שלם שנושם את תורות המזרח בטיול שאחרי הצבא, ומתעורר כעבור כמה שנים בדירת 2.5 חדרים בגבעתיים כדי לגלות שהמציאות הישראלית היא נערה חומרנית ונרגנת.

חסרונו של האלבום הוא בהטלטלות בין תקוות לבין התפכחות. למרות התכנים החדשים, בן ארי עדיין משתמש באותם ז'רגון ורוגע ניו אייג'יים שחוקים. בשירים כמו "אנשום", המרוצף בקלישאות כמו "ואיוולד שוב בשבילך" וגולש לכלי נשיפה פומפוזיים ולגיטרות מלטפות, התוצאה משעממת. השיר הטוב ביותר באלבום הוא "לא נשבר", שבו משחרר בן ארי רסן, מגביר את הקצב, וזועק את המאבק הפנימי שלו בקול רם.

"אנשום" – מוש בן ארי (הליקון)