יורד למחתרת
ממש מאחורי הגב שלנו, בק קפץ חזרה לעבר, ותוך יום אחד הקליט עם חברים גרסה מחודשת לאלבום המופתי של הולווט אנדרגראונד. התוצאה טובה, אבל לא מעוררת שום דבר מעבר לנוסטלגיה
לפני כמה חודשים בק המציא מחדש את אתר האינטרנט שלו. הוא זנח את אנימציות הפלאש האינטראקטיביות של האתר הקודם לטובת עיצוב שנראה לקוח מהבלוגוספירה. בהתאם, גם התכנים נהיו יותר אישיים. החנות הרשמית ותאריכי ההופעות עוד שם, אבל נוספו אליהם פוסטים על נושאים משונים כמו אלבום הבכורה של אורי גלר (כן, אורי גלר) משנות השבעים ופרויקטים שונים, כמו סדרת ראיונות שכוללת בינתיים את וויל פארל וטום וייטס.
אבל בראש החידושים נמצא "Record Club” - פרויקט שבו בק וחברים (כמו MGMT והמפיק נייג'ל גודריץ') נפגשים להקלטת קאבר לאלבום שלם ביום אחד. בתור סיפתח הם בחרו את "The Velvet Underground and Nico”, אלבום הקאלט של הוולווט אנדרגראונד.
קאברים הם לרוב אחד משני דברים: פילר באלבום של אמן שאין לו באמת מה להגיד או כלי מצוין ללהקות חדשות שרוצות לתפוס תשומת לב, כי הם מאפשרים להצהיר על המקורות ותוך כדי להדגים חדשנות, אם יש כזו. אבל העובדה שמדובר בפרויקט שמתפרסם בחינם באינטרנט, ולא ברצועה באלבום, מאפשרת לבק להתרחק מהקטגוריות האלה ובמקום זאת להציע למאזין זווית מעניינת על עצמו ועל האלבום הוותיק.
בשנות הזוהר שלו, בק היה מחליף סגנונות בקיצוניות מאלבום לאלבום והתעקש להמציא את עצמו מחדש בכל פעם, עד שזה נהפך לסוג של שגרה. אבל האלבומים האחרונים שלו נתקעו בסוג של ז'אנר "בק" – גרסה מדוללת של דברים שהצליחו לו בעבר, במיוחד מ"Odelay”.
לעומתם, הפרויקט החדש מרגיש רגוע יותר, כאילו בק הוריד את חליפת הקאובוי ועבר לחלוק רחצה. במקום לנסות להמציא עוד פרסונה, כל שיר קיבל עיבוד ברוח תקופת עבר, כמו “Sunday Morning”, שנשמע סי צ'יינג'י ומזכיר גם את הקאבר שהוא עשה ל”Everybody's Gotta Learn Sometime” או "There She Goes Again” בניחוח מלו גולד ואפילו עיבוד סטייל סטריופת'טיק סול מנור ל"Waiting for My Man”.
בגלל שאין את הציפייה ל"אלבום חדש של בק", עוד ניסיון ספק -כושל לשחזר את ההצלחה – הפרויקט הוא כמו דפדוף באלבום משפחתי ישן. במקום לנסות לתת טוויסט על השירים המקוריים, שזכו גם ככה למיליון קאברים לאורך השנים, הוא מזריק לכל אחד מהם תמצית של אחת התקופות שלו. התוצאה מנחמת.
למרות שהכל הוקלט רק ביום אחד, רוב השירים נשמעים מצוין, עושים כבוד למקור ויכולים לשמש כאחלה אלבום רקע. בק הוריד את המחוספסות והניסיוניות של האלבום המקורי והשאיר ברוב השירים פשטות פופית נעימה, מהסוג שאפשר לדמיין מתנגנת בסלון.
אבל זו לא הנחמה היחידה. המחזור העצמי של הפרויקט נשמע כאילו הוא מגיע ממקום של מודעות למלכוד הז'אנרי שבו הוא נמצא. אולי ההתפנות שלו לפרויקטי צד מסמנת סטייה לשוליים, גם אם לא מבחינה מוזיקלית אלא קרייריסטית, ועשויה להזכיר למי שהספיק לוותר עליו שהוא עדיין מעניין ושאולי עוד ישוב להפתיע.