לזרום עם אוקרביל
מי שהגיע להופעה של אוקרביל ריבר עם ציפיות לערב שקט וביצועים מעייפים, קיבל לפרצוף שלו זרם מתפרץ של אנרגיית רוקנ'רול כסאחיסטית. עמית קלינג מגיש לכם מגבת
הו, מה קשה היא מלאכתו של מבקר ההופעות, קשה. אתה יוצא מהעבודה בשעה שלא כל כך מרוחקת מתחילת ההופעה, ובקושי מספיק להגיע הביתה ולהחליף בגדים לפני שאתה כבר צריך להיות במועדון. כמה מייגעת היא ההמתנה בתור לכרטיס החינם שמחכה לך, ולפעמים הקופאית אינה נוהגת בך בכבוד הראוי, השמור ליישות הנדירה והמיוסרת הזו, מבקר ההופעות. אבוי, כמה שאתה סובל בהופעה, שתמיד הולכת ומתעכבת, שנגררת אל תוך שעות הלילה עם שני הדרנים מעייפים ולמחרת אתה כבר צריך להגיע שוב אל המערכת, כשכתיבת ופרסום הביקורת אינם סובלים דיחוי. בסופו של דבר, אתה מוצא את עצמך עם יותר מדי פעולות שצריכות להתבצע בפחות מדי זמן, ומפתח מגוון פתרונות מלוכלכים לקיצור הזמן והעבודה. אין מה לעשות: מבקר ההופעות אינו כאחד האדם, וכללי המוסר המקובלים אינם בהכרח חלים עליו.
התוצאה היא, כמובן, שלפעמים ביקורות נכתבות בחלקן עוד לפני שההופעה מתרחשת בפועל. הלכה כמעשה, אפשר להגדיר דבר שכזה בתור רמאות לשמה. איך אפשר, הרי, לכתוב על דבר שעדיין לא רק שלא ראית, אלא שבכלל עדיין לא קרה. התשובה היא שכמובן שאפשר, וזה אפילו לא דורש ויתור משמעותי על כללי האתיקה העיתונאית: הרי לכולנו יש מין דבר כזה שנקרא "ציפיות", וכולנו באים להופעה או לכל דבר אחר ומניחים שיהיה כך או אחרת. במקרה של המבקר, הציפיות האלה בסך הכל צריכות להיות מנוסחות בצורה של משפטים שנונים ונהירים, ואת המציאות של ההופעה אפשר לשפוך לתוך החללים של החלקים המוכנים מראש – והופ, ביקורת.
תוכנית מסוג זה היא דבר טוב ויפה עד שצריך לכתוב על הופעות כמו זו של Okkervil River. לא שלא היו לי ציפיות והנחות מוקדמות, כמובן. הבעיה היא שלהקה כמו אוקרביל ריבר מתמחה דווקא בלנפץ אותן באכזריות מוחלטת: הנה הם עולים בחליפות שחורות, מעין מדי-קברנים, התאמה מושלמת לפולק-רוק המלנכולי (אך שופע הומור וקצב) שלהם, ואתה אומר כבר מצפה להופעה על גבול הקאנטרי, בוודאי, הנה, אפילו יש לגיטריסטית היפה שלהם מנדולינה חשמלית. ולפני שאתה מספיק להגיד "ווילי נלסון" הם מתחילים לנגן רוקנ'רול רועש ומלוכלך, ועוד כזה שנשמע מצוין. אתה מכוון את הראש מחדש; אוקיי, דיסטורשן זה בסדר, דיסטורשן אני מכיר. אז זה מה שהולך להיות כאן הערב, יפה, דווקא מתאים לי. השיר הבא כמובן מעובד בדיוק לקאנטרי כמעט קלאסי, אפילו עם ה"בום-בום-צ'אק" על התופים, אותו מקצב רכבת דוהרת המוכר שג'וני קאש אהב כל כך.
בקיצור, הכל מכל יש בהופעה של אוקרביל ריבר, ושום דבר לא עובד כמו שהיית חושב שיעבוד. רגע לפני שהם מתחילים את ההופעה ממש, למשל, אתה בדיוק חושב איך משהו בהם כבר מקרין חמימות וביתיות, ואיך נוכחות של להקה משפיעה תמיד על הבמה של הבארבי – קלקסיקו, למשל, הפכו אותה לאצטדיון ענק, ואלה דווקא נראה שמרגישים יותר בנוח באווירת הסלון, או המועדון-בגודל-סלון (נוסח הפטיפון זצ"ל). ואז הם מתחילים לנגן, ואל מול עיני, כמו הייתי הוזה, נפתחת הבמה ומתרחבת עד אינסוף.
מבחינת הסאונד, בסופו של דבר, אם לקטלג את זה איכשהו, הרי שאוקרביל ריבר מזגזגים בין חומרים אקוסטיים די סטנדרטיים לבין צלילים שבחיים לא הייתי חושב שהם מסוגלים להוציא. באמת, מאיפה להם השליטה המושלמת הזאת על פידבקים סטייל סוניק יות'? הם אף פעם לא עושים דברים כאלה באלבומים, וכנראה שיש דברים שפשוט לא עוברים כמו שצריך בסרטוני יוטיוב. רגעים מסוימים בהופעה פשוט גובלים באלתורי הרעש של להקות פוסט-רוק (אני דווקא נזכרתי בלבנון הישראלים); אבל וויל שף, הסולן המשעשע, זוכר לחבר אותם לקהל עם שירה אמיצה ונותנת כל, ככה שלרגע אוקרביל ריבר לא חורגים למעשה מהמשבצת של הופעת רוק סטנדרטית, לפחות מבחינת המבנה שלה.
אגב, וויל שף. די ברור שהבחור הזה חי בשביל הקהל, מת על הופעות, מוצף באדרנלין. יש סולנים שמזייפים את זה, רובם, למען האמת, אבל אצל שף זה אותנטי כמו חצ'קון. הבעיה, ולמעשה הבעיה היחידה בהופעה, היא שבעוד שהוא משדר הרבה בטחון עצמי, כנראה שאת הבטחון העצמי הזה הוא שואב מהגיבוי הנאמן של הלהקה – באמת, קשה שלא להרגיש בנוח כשיש לך גיבוי של גיטריסטית, שני קלידנים (שאחד מהם מנגן גם על גיטרה והשני על חצוצרה וכלי הקשה), מתופף ובאסיסט. זה חתיכת גב רציני. הבעיה היא שברגע שהם משתתקים מעט, דהיינו, כשההופעה מגיעה לנקודות היותר שקטות, או אקוסטיות, אם תרצו (למשל, כשהוא מבצע את "A Stone" מלווה בעיקר בגיטרה של עצמו, וגם זה לא תמיד), אז שף מנסה לפצות על כך עם מניירות שירה עודפות ומוגזמות, שדי שוחטות את השיר. ברגעים האלה הוא נשמע כמו איזו קריקטורת אייטיז רגשנית – מה שגורם להעדפה אוטומטית של החלקים היותר סוערים של ההופעה. למרבה המזל, אלה שם בשפע – אחרי הכל, כששירים כמו "Pop Lie" הופכים מהמנון אלטרנטיב נחמד למשהו שמאיים לנפץ את הרמקולים של הבארבי, די ברור שיצא לך לראות משהו מיוחד.