עשה את שלו, שיישאר
ג'יי זי הפגיז עם "The Blueprint 3" שמסתמן בתור האלבום הכי טוב שלו בשנים האחרונות. אבל לא שהוא צריך את זה - את עולמו הוא כבר קנה מזמן, עכשיו הוא כאן סתם כדי ליהנות
"נו באמת, אנחנו לא פה בשביל לתפוס תנומה / אני כבר לא שולט בראפ, אני שולט בכל המפה / הנשיא שחור ואני חלק קטן מהסיבה" אומר ג'יי זי ב"What We Talkin' About", השיר שפותח את האלבום החדש שלו, האחת עשרה במספר, "The Blueprint 3". מעין קריצה כפולה להסתחבקות שלו עם אובמה (אובמה עשה כותרות כשציטט את "Dirt Off Your Shoulders" במהלך הפריימריז לראשות המפלגה הדמוקרטית. ג'יי זי לא נשאר חייב והופיע באחת ממסיבות הנצחון שלו) וגם ליריבות העבר שלו עם Nas וללהיט שלו "Black President". מה שהיה יכול להתפס בתור שחצנות בלתי נסבלת מכל ראפר אחר, די נסלח כשמדובר בג'יי זי.
סוגרים טרילוגיה
ובאמת, מסתמן שעם רזומה כמו של ג'יי זי, אפשר לסלוח לו על הכל. הוא עדיין חובש את כתר "הראפר הטוב ביותר בכל הזמנים" לדעת יותר מדי מבקרים, גם אחרי שהוציא שני אלבומים שלא כל כך ברור מה הוא ניסה לעשות בהם. אם "Kingdom Come" היה סוג של ניסיון להמציא את עצמו מחדש בתור שון קרטר, אחרי שתכנן לפרוש באלבום שלפניו ("The Black Album"), וב"American Gangster" הוא כתב אלבום קונספט רעוע מעט שבו דמיין מה היה קורה לו לולא היה עוזב את עולם סחר הסמים לטובת המוזיקה, הרי שאי אפשר להתעלם מההצהרה הטמונה בכך שהאלבום שבא אחריהם נקרא "The Blueprint 3" – כלומר, פרק חותם לטרילוגיה שאותה פתח עם שני התקליטים הקודמים בסדרה עוד בתחילת העשור. כנראה שג'יי זי מרגיש שהוא לא בדיוק היה במיטבו בשנים האחרונות, ויש לו כוונה מלאה לחזור לפרק השיא שלו.
ההצלחה שלו חלקית. קודם כל, באמת מדובר באלבום שמתעלה בקלות על שני קודמיו, ואפילו מצליח להתברג קצת יותר גבוה בסולם הדיסקוגרפיה שלו. הסוגיה שאיתה ג'יי זי צריך להתאבק עכשיו היא מה בעצם נשאר לו לעשות אחרי שהוא ביטח בוודאות את מקומו בתור אגדת היפ הופ נצחית. אולי מתוך מיאוס ואולי מתוך הרפתקנות טהורה, הפתרון שלו הוא לקום וללכת לחפש את עצמו במחוזות אחרים. למרות שעל ההפקה יושבים שני מפיקי הענק קנייה ווסט וטימבלנד (אבל אף פעם לא ביחד), וגם הנפטונס קופצים לביקור ב-"So Ambitious", העובדה שהוא מגובה בסוללת המיינסטרים הזאת לא מונעת ממנו לשחרר את האלבום הכי נסיוני בקריירה שלו. רוב האלבום, למעשה, מגובה בביטים מוזרים כמעט כמו הסינגל הראשון ששוחרר מהאלבום, "Death To Autotune" המבריק, עם כסאח הגיטרות החשמליות שלו והמעבר עם המלמולים של ג'יי זי והחצוצרה שנשמעת כמו מפוחית (או מפוחית שנשמעת כמו חצוצרה).
הבעיה היא, קודם כל, שההאזנה לאלבום לא ממש מגשימה את הציפיות שהציב הסינגל. לא שחסרים שירים טובים – ועל כל ביט מעולה, כמו זה של "Run This Town", יש ביט כמו "Real As It Gets", שהוא עמוס כל כך שבקושי אפשר לשמוע את השיר עד הסוף. עם כל השאיפה הטובה לעשות, דווקא כשנקודת הפתיחה שלך היא בשיא של המיינסטרים, סאונד חדש ומקורי, אולי לפעמים היה עדיף לג'יי זי לדבוק בביטים הפשוטים, הקודרים והמינימליסטיים שאיתם הוא פרץ לראשונה. הבעיה של "The Blueprint 3" היא שמרוב שפע, נוצר כאן באלבום קצת מייגע, שמעמיס על השמיעה כל כך שגם שאר החושים מתחילים לדעוך, כמו ארוחה דשנה מדי – ועדיין, קטעים מעולים כמו "On To The Next One" (עם סימפול מפתיע לגמרי של "D.A.N.C.E" של Justice, שמצליח לבעוט עוד קצת רוח חיים לתוך אותו להיט צרפתי שכבר נשחק מכל כיוון), עוזרים להוריד את כל זה במורד הקיבה.
אבל את הוידוי האמיתי שלו ג'יי זי חולק דווקא בשיר האחרון, "Young Forever", מין בלדת היפ הופ די קיטשית, שמסמפלת נרחבות את "Forever Young" האייטיזי והבלתי נסבל של אלפאוויל. ג'יי זי באמת היה צעיר, בן חמש עשרה, בשנת 1984, כשהשיר הזה היה להיט רדיו. הכמיהה הכמעט נוסטלגית של ג'יי זי להשאר רלוונטי נראית כמעט כמו חשש של סוחר סמים מנוסה שמא אחד המתחרים הצעירים שלו יתקע לו כדור בגב. ובאמת, הסצנה של ההיפ-הופ האלטנרטיבי מתפקעת מכשרונות – Atmosphere, Pigeon John, El-P, Gift of Gab, ובעצם, פחות או יותר כל השמות שנמצאים בלייבלים כמו Rhymesayers ו-Definitive Jux. המצב הזה, הקודח והמבעבע, מזכיר את הרוק האלטרנטיבי של סוף שנות השמונים, שניה לפני הפריצה המיתולוגית של נירוונה לכל הפסגות. אבל לג'יי זי אין מה לחשוש. כשישאלו את אותו קורט קוביין של ההיפ הופ, ששיחרר או ישחרר תכף את "Bleach" שלו באחד מהלייבלים האלו, כשיגיע בעוד שנה-שנתיים להיות אייקון ענק, מי האמ.סי האהוב עליו, הוא בטח יענה בלי היסוס – "יו, נו, זה הרי ברור. גדלתי על ג'יי זי, ומבחינתי הוא לימד אותי הכל".
Jay Z - The Blueprint 3 / Roc-A-Fella