שירת הסירנות

הפגיעה במרכז הסחר העולמי הכתה את העולם כולו בהלם - אבל בפני חברי להקת הפוסט-פאנק האמריקנית The Strokes היא הציבה דילמה מיוחדת. המהדורה הראשונה של האלבום, ששוחררה באירופה באוגוסט 2001, כללה שיר בשם "New York City Cops" שלא פרגן במיוחד לכחולי המדים של התפוח הגדול וסיפקה שורות כמו "שוטרי ניו יורק, הם לא חכמים במיוחד".

במהדורה האמריקנית שיצאה לאחר אסון התאומים, הוחלף השיר, מתוך תחושה שמילות השיר שהוסר לא הלמו את האווירה שבתקופה שלאחר המתקפה. גם עטיפת האלבום הפרובוקטיבית הוחלפה במהדורה האמריקנית בתמונה מופשטת ומעודנת. השיר העוקצני אמנם נכלל במהדורה הבינלאומית של האלבום והלהקה המשיכה לבצע אותו בהופעות, אך היא העדיפה להצניע אותו בארה"ב לאחר האסון.

גם להקת הפאנק-רוק האמריקנית Jimmy Eat World ניצבה בפני דילמה דומה. במהדורה הראשונה, שיצאה ביולי 2001, נקרא האלבום "Bleed American", אולם במהדורה שיצאו לאחר אסון התאומים שונה שמו, הוא נקרא על שם הלהקה ושיר הנושא שינה את שמו ל"Salt Sweet Sugar". במהדורת הדלוקס שיצאה ב-2008 חזר האלבום לשמו המקורי.

המוזיקה מתגייסת

השינויים שביצעו שתי הלהקות תאמו את האווירה ברחוב האמריקני שלאחר אסון התאומים. ההלם הציבורי שאחז בארה"ב באותם ימים לא השאיר מקום להקנטות של אנשי שלטון החוק, שרבים מהם אבדו את חייהם בהתקפה, או לקריאה לאמריקה לדמם. מעשה הטרור הרצחני השליך את המוזיקה האמריקנית לשני כיוונים מנוגדים: לאומיות וחזרה לערכים הישנים, לעומת מחאה נגד משטר בוש, שרבים ראו בו את האחראי לאנטגוניזם האנטי אמריקני שהוביל למתקפה.

האומה השסועה השתוקקה להחזיר לעצמה את כבודה האבוד ולגבש מחדש את זהותה. כאות לכך, צצו בתעשיית הקאנטרי שירים רבים שהביעו מסרים לאומיים, למשל: "Where Were You When the World Stopped Turning" של זמר הקאנטרי אלן ג'קסון מור. השיר שבוצע בטקס פרסי מוזיקת הקאנטרי, חודשים בודדים אחרי ה-11.9, הציג את גישתו של האמריקני הפשוט כלפי האסון – הטלטלות בין צער ואימה לבין גאווה לאומית וערכים נוצריים.

לעומת השיר הא-פוליטי הזה, שכולל שורה כמו "אני לא איש פוליטי, אני צופה ב-CNN אבל לא בטוח שהייתי יכול להגיד לך מה ההבדל בין איראן לעיראק", זמר הקאנטרי טובי קית' היה קיצוני הרבה יותר. בשירו "(Courtesy of the Red, White, & Blue (The Angry American", בו הוא מבטיח נקמה למי שהכה את ארה"ב. השיר משתמש בסמלים אמריקנים מסורתיים כמו העיט, צבעי הדגל והדוד סאם כדי לתבוע בחזרה את הכבוד הלאומי האבוד ומבהיר: "אתם עוד תצטערו שהתעסקתם עם ארה"ב, כי אנחנו נתקע מגף בתחת שלכם בדרך האמריקנית הישנה והטובה".

הרשימה השחורה של תחנות הרדיו

השיר עורר הזדהות כה עצומה מצד קהל אמריקני שמרני, עד שמפקד חיל הנחתים האמריקני דאז טען שחובתו האזרחית של קית' היא להקליט את השיר, כשאמר "כבדרן, זו העבודה שלך לרומם את מוראל החיילים האמריקנים". העובדה שהשיר הבוטה הפך ללהיטו המצליח ביותר של קית' וכבש את פסגות מצעדי הקאנטרי, מראה שהוא ייצג את רגשותיהם של רבים. עם זאת, לא כולם הרגישו בנוח עם המילים הקשות. כשקית' הוזמן להתארח בספיישל של רשת ABC ביקש ממנו המנחה לעדן את המילים או לבצע שיר אחר – אך קית' סירב.

התגובה הלאומית התבטאה גם בשמועות על רשימה שחורה של 160 שירים שכביכול נאסרו לשידור לאחר אסון התאומים ב-1200 התחנות של "קליר צ'אנל", רשת הרדיו הגדולה בארה"ב, בשל "מלל לא נאות". בין השירים שכביכול נכללו ברשימה:"Imagine" של ג'ון לנון,"Stairway To Heaven" של לד זפלין ו"ניו יורק, ניו יורק" של פרנק סינטרה. הרשת, אגב, הכחישה את קיומה של הרשימה.

שובו של איש המרלבורו

אבל היצירה המוזיקלית שהפכה למזוהה ביותר עם אסון התאומים היא אלבומו של ברוס ספרינגסטין, "The Rising" שתיאר את רשמיו בעקבות האסון. האלבום הכיל שירים מצמררים כמו "Into The Fire" המספר על אדם שיצא להציל אחרים במעלה המדרגות אך אבד באבק ובאש. התקליט שסימן את חזרתו של ספרינגסטין לאור הזרקורים לאחר שבע שנות שתיקה, זכה לשבחים ולהצלחה מסחרית עצומה. מבקרים סברו שהאלבום מייצג באופן חי את תחושותיהם של עדים וניצולים של האסון ורבים התייחסו אליו כאל ההמחשה המוזיקלית המדויק ביותר של אירועי ה-11.9.

אך היו גם מי שטענו שההתאהבות המחודשת בספרינגסטין נבעה מהרעב של ארה"ב האבודה לגיבורים חדשים-ישנים. ספרינגסטין היה הייצוג המושלם לדמות הקאובוי הבודד, המחוספס והרגיש שאמריקה אוהבת לאהוב ולייחס לעצמה. מבקרים אחדים טענו שאלבומו של ספרינגסטין הנוגע לחוויית האסון בלבד, מספק התייחסות צרה ומשקף ואקום תרבותי. הם קראו להסב את תשומת הלב התרבותית גם ליצירות שהתייחסו למכלול רחב יותר של רגשות ורשמים – כאלו המשקפים את התהליך שעברה ארה"ב לפני ואחרי המתקפה.

יצירות כאלו אכן הופיעו כחלק ממחאה רחבה נגד ממשלת בוש שצפה ועלתה אחרי אסון התאומים. מחאה כזו העלתה להקת הפאנק האמריקנית "Anti Flag" הידועה בדעותיה הפוליטיות הנחרצות, בשיר "911 For Peace". השיר קורא למנהיגי מדינות ולבעלי אינטרסים מחרחרי מלחמה, לפעול לשלום. הוא מניח את האחריות להרג גם על כתפיה של ארה"ב במשפטים כמו: "אני לא רוצה למות ואני לא רוצה להרוג... כולנו אנושיים, זה הזמן להוכיח את זה".

לא כולם גנזו או שינו אלבומים שהכילו מסרים שנויים במחלוקת. האלבום "Jerusalem" של זמר המחאה סטיב ארל, למשל, יצא כמה שבועות אחרי האסון והציג מחאה קיצונית ביותר. ארל, פעיל נמרץ כנגד המלחמה בעיראק, עסק באלבום ברדיפה האמריקנית אחר טרוריסטים. השיר "John Walker Blues", למשל, סיפר על לכידתו של איש הטאליבן ג'ון ווקר לינד מנקודת מבטו, והשווה את הטרוריסט הכבול לישו. באופן לא מפתיע, האלבום עורר זעם עצום. סטיב גייל, שדר ברדיו נאשוויל, הוביל מתקפה נגד ארל, ואמר שהוא "חלק מהקהל הזה ששונא את אמריקה" וכולל את ג'יין פונדה והטרוריסט ג'ון ווקר, וגם הניו יורק פוסט יצא נגד השיר בטור נחרץ. ארל, מצידו, אמר לעיתונות: "אני מנסה להבהיר ש(ווקר) לא הגיע למקום שבו הוא נמצא מתוך וואקום. למרות הכל, הוא רק ילד בן 20".