השף העירום

השיחה המתוכננת עם וויל שף, סולן Okkervil River שיגיעו בשבוע הבא להופעה בישראל, עברה פחות או יותר כל מכשול אפשרי. קודם השיחה לא התחברה, אחר כך הוא לא ענה לטלפון, וכשהוא כבר כן ענה, אינספור שיבושים ורעש סטטי הפריעו לנאמר להיות קוהרנטי. ובכל זאת, הצלחתי איכשהו לדובב אותו.

שף, ממש כמו המוזיקה שלו, נמצא בדיוק על התפר בין חוסר קומוניקטיביות מוחלט לפתיחות ורהיטות. אולי בגלל זה התחלתי דווקא בכך ששאלתי אותו איך קרה ששמות האלבומים שלו הולכים ותופסים מרחק מהמאזין – אחרי "Black Sheep Boy”, דמות פיקטיבית שסביבה נרקם אלבום בעל קונספט מעורפל, הופיע "The Stage Names” (“שמות הבמה") ואחר כך "The Stand-Ins” (“השחקנים המחליפים").

"אחרי 'בלאק שיפ בוי', שהיה שיא הרגש הפתוח בשבילי”, מספר שף, “הייתי צריך לקחת צעד אחד אחורה. להתרחק קצת. האווירה של התיאטרון התאימה לי בהקשר הזה. אני עצמי לא מעורב בתיאטרון, למרות ששיחקתי כשהייתי בתיכון. האמת שבכלל התכוונתי לעסוק בקולנוע, זה מה שלמדתי באוניברסיטה.”

אתה מגדיר את עצמך בתור כותב יותר אישי, כמו למשל סם בים (Iron & Wine) או שאתה יותר כותב של דמויות, כמו קולין מלוי (The Decemberists)?
כאן הקו הבעייתי גורם לראשונה לשיחה לשלם מחיר. שף שומע "לנון" במקום "קולין מלוי", ומתחיל לדבר על אהבתו דווקא לפלסטיק אונו בנד, ההרכב שלנון הקים עם אשתו יוקו. “זה נהדר בעיני. כל כך עירום ומופשט ו... נא. אני לא רוצה להשתייך לטיפוס מסוים של כתיבה. אבל הישירות הזאת זה משהו מדהים בעיני.”

אמרת שלמדת קולנוע. עד כמה זה השפיע על מה שאתה עושה באוקרביל ריבר?
"ההשפעה היא, לא יודע אם שולית, אבל בטח לא ישירה. האמת היא שאני מאד אוהב קולנוע הוליוודי, ומצד שני, גם קולנוע נסיוני של שנות השישים. הסרט שאני הכי אוהב הוא The Treasure of Sierra Madre, אבל אני לא יודע עד כמה משהו מזה נמצא בתוך המוזיקה. אתה יודע, הכל משפיע עליי. בר שהייתי בו, חדשות ברדיו, גביע גלידה".

אומרים שמבקרי מוזיקה הם אנשים שלא הצליחו להיות מוזיקאים, אבל שף מוכיח את ההפך; לפני שפנה לקריירה המוזיקלית שלו באופן מלא, הוא התפרנס מעיתונות מוזיקה, ובין השאר כתב באתר שיתוף הקבצים הכמעט-ונשכח Audiogalaxy. בחיטוט אחר כתבות שלו אני מגלה אותו כותב טקסט משעשע בו הוא מקטלג זקנים של מוזיקאים, וזקן צרפתי סליזי במיוחד הוא מתאר בתור "Black Sheep Boy Band”. אני מעמת אותו עם העובדה.

ייתכן שזה צירוף מקרים?
"וואו, מטורף. אף פעם לא חשבתי על זה. זה בטח לא מכוון – כנראה שזה היה פשוט תקוע לי בראש. עכשיו אני מניח שאני אצטרך לגדל זקן אן-סינק כזה, בתור עונש על חוסר מודעות עצמית".

איך באמת זה הסתדר לך, להיות עיתונאי ולהיות מוזיקאי?
"שמע, לא עסקתי בעיתונות כבר די הרבה זמן. אבל אני ממש ממש מעריך עיתונות טובה. בסך הכל זה אותו דבר כמו מה שאני עושה עכשיו – זה הכל עניין של תשומת לב לפרטים, לאווירה".

ואיך אתה מאזן בין אוקרביל ריבר ל-Shearwater (הרכב נוסף בו שף משמש כסולן וכותב שירים, לצד ג'ונתן מייברג, חבר לשעבר באוקרביל)?
"זה לא קל מבחינת זמן. אבל למשל, תמיד ברור לי איזה שירים הולכים לאן, למרות שזה שיקול של תקופות, פחות של סגנון או מהות. אני פשוט אומר לעצמי, עכשיו אני כותב אלבום של אוקרביל ריבר. אין איזו "קנאת אוקרביל" בשירווטר, למרות שאוקרביל ריבר הצליחו יותר.

אתה מתעקש לכתוב אלבומי קונספט בתקופה שבה אנשים אומרים שפורמט האלבום הולך וגוסס. זו הצהרה אמנותית?
"אה, לי לא ממש אכפת מזה. האלבום הוא בסך הכל צורה, כמו סונטה. אפשר לעבוד במסגרת שלו ואפשר לעבוד מחוץ לו. זו בסך הכל דרך פורמלית לנסח את מה שעושים. אבל הרוח לא משתנה. אם יפסיקו לעשות אלבומים, אין בעיה, נתחיל לעשות שירים בודדים. זה לא יפריע לי. אין לי איזו עמדה תרבותית או סנטימנטלית לגבי זה. אבל כרגע, זה מה שיוצא".

אוקרביל ריבר יופיעו ביום שלישי ה-15 בספטמבר, בבארבי בת"א