להיות שם כשזה קורה

העטיפה המשעשעת של "Where Were You When It Happened?”, האלבום החדש של המונוטוניקס, מציגה את שלושת הראשים המתולתלים של חברי הלהקה – עמי שלו (שירה), יונתן גת (גיטרה) וחגי פרשטמן (תופים) בוקעים מתוך רוכסן מכנסיים פתוח למחצה. הציור הזה, שכנראה מהווה מחווה לעטיפת "Sticky Fingers” של הרולינג סטונס, הוא בעצם סוג של אמירה כנה מאוד על המהות של המונוטוניקס. הרוק שהם מנגנים הוא גראז'-רוק כמעט שורשי, מעוגן עמוק מאד בתוך להקות כמו הסוניקס ו-MC5. מוזיקלית, הם כמעט ולא ניגשים לז'אנר הישן הזה עם הפרשנות המחודשת של להקות עכשוויות אחרות – לא עם השפעות הביבופ המוחצנות של King Khan and the Shrines, לא עם השאנטי-סטלנות של Black Lips, בטח לא עם השיקיות המוקפדת של White Stripes. המונוטוניקס הם להקת לייב, ולראשונה, גם בסטודיו, הם נשמעים כאילו הם לחלוטין השלימו עם הגזירה הזאת. אם זה מה שאנחנו אז זה מה שנהיה, הם אומרים, ולכן השם של האלבום הזה מתריס כל כך: איפה הייתם כשזה קרה?

ובאמת, איפה היינו כשזה קרה? איפה היינו כשהם חיפשו את הסאונד האלבומי שלהם - קודם באי-פי שנקרא על הלהקה והופק על ידי קריימר, אחד ממפיקי העל של האינדי (עבד עם להקות החל מ-Low, דרך דניאל ג'ונסטון וכלה ב-Half Japanese ו-GWAR), שניסה להחיות את הצליל שלהם באמצעות עיבודים הרבה יותר מורכבים משהם מסוגלים לבצע בהופעה, ואחר כך באי-פי "Body Language" (שהשיר בשם הזה עדיין מהווה את ההיילייט של כל הופעה שלהם, עם ריף הפתיחה שנדבק אליך אחר כך לעשרה ימים לפחות של "טה-טה-בה-דה-בה, טאם-דה-באם – בום!”), שיצא בלייבל האמריקאי האגדי Drag City? איפה היינו כשהמונוטוניקס יצאו לראשונה לשוטט בארצות הברית או שרפו את אירופה יותר מהר מנפוליאון? אולי הם רוצים לדעת איפה היינו כשהם הופיעו לפני דינוזאור ג'וניור ופיית' נו מור בגני התערוכה, ואיפה היינו כשהם הופיעו בפני עשרה צופים מבולבלים כחימום לאקס ליון טיימר, הייניקן הבימה קלאב, לפני ארבע שנים? איפה היינו בפטיפון, בפסטיבל פית/קית השני בסקוואט בסלמה, האם היינו איתם בקולג'ים בקליפורניה, בפאבים בגרמניה? איפה היינו כשהם עזבו את ישראל כמו מובסים, לאחר ששיטת ההופעה הפרועה שלהם גרמה לכמעט כל מועדון (פרט לפטיפון, שלניהולו ולניהול הלייבל המשויך אליו – פאסט מיוזיק – עמי שלו, מנהיג ההרכב, היה שותף מוביל) לסגור בפניהם את דלתותיו, ולמה אנחנו פה רק בשעת הניצחון שלהם, אחרי שהם הפכו למין גאווה לאומית, אגדת רוקנ'רול מודרנית?

בתנועה מתמדת וללא הפסקה

אני יכול להגיד איפה אני הייתי. אני הייתי סולן של להקת פאנק אלמונית שהייתה מעין חיקוי חסר ציפורניים לנושאי המגבעת, והמונוטוניקס הופיעו אחרינו על גג של בניין בדרום תל אביב. אני הייתי שם כשגיליתי בתדהמה, למשל, שהמונוטוניקס היו פעם Mono Addicted Acid Man, ושעמי שלו גם ניגן והפיק ב"Baby Escapo” של מיכל קהן, שני אלבומים שקניתי כתיכוניסט מרחובות שהתחיל להתוודע לאינדי ישראלי מתישהו בתחילת שנות האלפיים. אני הייתי זה שעובר מלהביט בפליאה מבולבלת על החבר'ה האלה, שלא אכפת להם להתפלש בבוץ, לדחוף ולהידחף על ידי הקהל, שהיה ככל הנראה שותף לחלק מאותה תדהמה, דרך להתעצבן על מה שנראה לי כמו הופעה פרובוקטיבית שמחפה על מעט מאד מוזיקה, ועד ללהכנס לגמרי לתוך הבלאגן שהם מחוללים. הייתי שם כשהם המציאו, ניסו ובחנו את תעלולי הלייב שיהפכו אותם בחלוף כמה שנים ל"הלהקה שאתם פשוט חייבים לראות בהופעה" – כשהם רק התחילו להצית את התופים, כשהם רק התחילו לפרק את התופים, כשהם התחילו לטפס על התופים האלה באוויר ולבלות בסמוך לקהל את מרבית ההופעה.

אבל האם משהו מזה מספיק בשביל "להיות שם כשזה קרה"? המונוטוניקס לא מפסיקים לקרות; הם להקה של הרגע בר-החלוף, שאי אפשר לתעד או להפנים, כי הם תמיד בתנועה בלתי פוסקת, מעיר לעיר, מנקודה לנקודה, הם מתרוצצים בדיוק כמו שהם עושים במהלך ההופעה עצמה. בשביל להכיר את הסיפור של המונוטוניקס צריך להיות או מעריץ מהסוג של הדד-הדז, ה"כת" של הגרייטפול דד שנסעו איתם קילומטרים על גבי קילומטרים, או חבר בלהקה עצמה. אני ראיתי חלקים נרחבים מהסיפור הישראלי של המונוטוניקס, אבל אין לי מושג מה עלה בגורלם מעבר לים.

האלבום החדש טוב. הוא כנה יותר ומפוקס יותר מקודמיו, ואם הם היו ממחזרים לתוכו גם את "Body Language", הייתי אומר שהוא די ממצה את מה שצריך להחזיק בבית מהרפרטואר של הלהקה הזאת. הוא קצר (שמונה שירים, כ-35 דקות), הוא קולע, ולמרות שהוא מוקפד יותר מוזיקלית, הוא גם פחות מהודק ממה שהם הקליטו בעבר, מה שמעביר דרך הרמקולים שלכם קצת, אבל ממש קצת, מהטירוף שקורה עם המונוטוניקס כשהם ממקמים את עצמם ואת הכלים שלהם על הרצפה של המועדון (לעולם לא על הבמה!) ומתחילים לנגן.

כמו המונוטוניקס עצמם, וכמו השאלה שהם מציבים בתור כותרת, יש באלבום מתריס: התחושה הזאת של ראיתם, אבל לא ראיתם, וגם אם ראיתם-ראיתם, אז לא הבנתם. רק מצמצתם, וזה שוב חמק. אם המונוטוניקס זרים לכם, ואתם מוכנים שיתגרו בכם ככה, אולי יש פה נקודת פתיחה לרומן. וגם אם לא, אין מנוס מהקלישאה: אם יש לכם הזדמנות לראות הופעה שלהם, אתם חייבים לממש אותה. לפני שהיא באמת תחמוק מכם, ולא תחזור.

Monotonix - Where Were You When It Happened? Drag City

>>> ביקורת: ההופעה של מונוטוניקס היא כמו האבקות בסגנון חופשי
>>> תחנות ההשפעות התרבותיות של מונוטוניקס