כוכב נרדם

יציאת אלבומו השני של הראל סקעת התעכבה בשל מאבק ארוך שניהל הזמר עם חברת התקליטים "הד ארצי". המחלוקת יושבה, וכעת הוא משחרר את "דמויות", את אלבומו השני, שלוש שנים אחרי אלבומו הראשון והמצליח. אין ספק שמאבקו של סקעת בחברת התקליטים הגדולה היה אמיץ, אך מדהים לגלות עד כמה נטול אומץ הוא האלבום שסקעת נאבק כל כך לשחרורו בתנאיו שלו. אין דרך קלה לומר זאת - "דמויות" הוא אלבום מיושן, משעמם ושמרני עד כדי פיהוק. ציפיתם לשמוע בו שמץ של אמירה אותנטית, רמז להתפתחות אישית או מוזיקלית מצד סקעת? הגעתם לתחנה הלא נכונה. שיריו נשמעים כאילו נכתבו בהשראת הסופר אגו הישראלי הקולקטיבי. לא תשמעו בו אות לחיים תבוניים, תו שמנותק ממכונת ההחייאה הגלגל"צית המחזיקה את הפסקול הלאומי הווגטטיבי בחיים.

במהלך המאבק נאסר על סקעת לשחרר חומרים חדשים, בראיונות הוא סיפר שההבעה העצמית חסרה לו באופן פיזי ממש. יש דיסוננס צורם בין התיאורים הכואבים האלו, לבין העדר החשיפה האישית שבאלבום החדש. "דמויות" היה אמין בהרבה לו הייתה חתומה עליו מורה גרושה בת 58 לאזרחות שטעמה המוזיקלי נע בין ז'אק ברל לגבעטרון. לעומתו, גם הרפרטואר המאוחר של שלמה ארצי הוא חתרני ופורץ דרך. על השירים חתומים כמה מהכותבים הפופולריים ביותר בישראל כיום: קרן פלס, עופר בשן, עילי בוטנר, ואפילו שילה פרבר ויהלי סובול. אלא שהמכלול לא נשמע כמו משהו הלקוח מעולמו הרגשי של בן 28. העיבודים כולם מלטפים, הלחנים נעימים, הטקסטים מספרים בקלישאות על עוד אהבה נכזבת או גדולה והגשתו של סקעת לעד נטולת רבב. זו לא אמנות, זה שיעור מוצלח בפיתוח קול.

גם את השיר "סוף", שאת הטקסט החשוף שלו סקעת כתב בעצמו, הוא לא מצליח לבצע בצורה שתהלום את הרגש המתואר בו - "אני אשבור את החומות / אותן בניתי בידיי" הוא שר בקול נקי שלא מסגיר אפילו סדק. שיר שכתבה קרן פלס ונקרא למרבה האירוניה "שוב", נשמע כרפליקה של "ואת". הוא מגיש את אותה נוסחה שוברת מצעדים שחוממה קלות במיקרוגלגל"צ: שיר פרידה כואב בחריזה אופיינית ובהשראת שנסונים צרפתיים פינת נעמי שמר. זו רצועה העמוסה בקלישאות כה שחוקות, עד שהיא הייתה עשויה לשמש כפרודיה מוצלחת על שיריה של המשוררת הלאומית החדשה לו הייתה מוגשת בתוכנית בידור של סוף שבוע בערוץ מסחרי.

עם זאת, ישנם כמה שירים ששוברים במשהו את פסקול גיל המעבר: "הזמנו אורחים" שכתב דידי שחר נשמע, לשם שינוי, כשיר אמין ופשוט מחייו של אדם צעיר. "בואי היום" שכתב יהלי סובול הוא שיר סביר, אך הפקתו של פיטר רוט מקנה לו ניחוח ניינטיז מיושן המגיע לשיאו בשירת "טו-דו-דו-דו-דו" ובפריטות גיטרה חשמלית ארכאיות. השיר היחידי שמצליח ליצור עניין כלשהו הוא "עוד יאיר עלי" שמציג שימוש מלוכלך יותר בגיטרות ומוסיף לאלבום חספוס מתבקש.

אין בכך די כדי להפוך את "דמויות" למסקרן. לא ברור באילו דמויות עוסק התקליט השני של סקעת, אך קשה למצוא בו חשיפה אישית אמינה. מדובר במקבילה המוזיקלית לטלנובלה: הוא מציג תמות שחוקות בכלים שחוקים, עולה על גדותיו מרגש אך נמנע מתעוזה. מדובר באלבום שלא יאיים על איש, שלא יפריע לאף אחד בדרך לעוד יום של שיגרה. אלבום מנומס שלא נדחף בתור אל החושים, שנזהר בכל הכוח שלא לעורר בטעות מחשבה. שיהיה לכם יום נעים, וזהירות בדרכים.

הראל סקעת - דמויות / ארומה מיוזיק