שירה בציבור עם מייק פאטון

במובן מסוים, פיית' נו מור נמצאים בסיטואציה דומה לזה של דינוזאור ג'וניור, שהופיעו אתמול לצידם ב"ועידת המוזיקה הייניקן" בגני התערוכה: להקה שתור הזהב שלה נפל על תחילת שנות התשעים, ושהתאחדה לאחרונה לאחר שכל חבריה נדדו בין פרויקט לפרויקט. אך להבדיל מדינוזאור, שהספיקו להוכיח את עצמם עם שני אלבומים מעולים שהם שחררו מאז האיחוד, פאטון וחבורתו חזרו לנגן יחדיו רק ביוני השנה.

הם עולים על הבמה בחליפות מוקפדות, כשמייק פאטון, עם שיער מוחלק אחורנית וזקן צרפתי, היה יכול להראות כמו החבר הכי טוב של ברנרד מיידהוף - אבל חליפת הארגמן שלו מוסיפה למראה שלו אלמנט של מנהיג להקת לאונג' בקומת הכניסה של הגיהנום. כנראה שהוא מודע לזה, כי הוא יודע שהוא על גג העולם, והוא מתנהג בהתאם. פאטון של 2009 הוא מאת'רפאקר ציני, סליזי ויהיר. והוא מת על זה.

נשמעים כמו להקת קאברים לעצמם

אבל הספק הראשון נפער עם השיר השני, “Be Aggressive”. במקור פצצה של אנרגיה מינית עצורה וזעם מתפרץ, בין השאר בזכות הדינמיקה המבריקה שלו, אבל בהופעה השיר נופל על הפנים. למרות שרודי בוטום, שגם כתב את המילים, נשמע נהדר על הקלידים (בכלל, הוא המצטיין של הערב, עם תפקידים עשירים וסאונד נפלא), פאטון פשוט לא יודע שובע מצרחות ותעלולי-קול, וההגזמה הזאת שוחטת את הלב של השיר. אני לא יכול שלא להתאכזב כשהוא פשוט מתעקש לצעוק את כולו, מההתחלה ועד הסוף. התחושה הנוראית מכל מתנסחת אצלי בראש: האם עשור וקצת לאחר הפירוק הראשוני שלהם, פיית' נו מור חזרו לבמות רק כדי להשמע כמו להקת קאברים לעצמם? גם להיט הרדיו "Easy” זכה מהם לטיפול דומה ודורסני לא פחות, שפשוט התעלם לחלוטין מהרגישויות המיוחדות של השיר.

שקט, בבקשה

התחושה הזאת נשמרת למחצה לאורך הופעה שלמה שהדרך הכי טובה לקטלג אותה זה "עליות וירידות". “Midlife Crisis”, הסינגל הקלאסי מ"Angel Dust” מתחיל עם ביצוע מדויק וחריף, מסוג הדברים שבאמת מעיפים לך את הראש לזמן ולמקום אחר, עד שפאטון משום מה מחליט שזה רעיון ממש טוב לעצור את השיר בית אחד לפני הסוף ולתת לקהל לשיר. ובכן, אני לא יודע איך בדיוק היה הסאונד על הבמה, אבל בקהל אתה מוצא את עצמך מוקף באלפי מעריצים מושבעים שבאו, כנראה, בשביל לשיר, והם חייבים לעשות את זה בקולי קולות. מי שבא לשמוע את פאטון היה צריך לפעמים לאמץ את האוזן בשביל למצוא אותו בתוך המקהלה המאולתרת הזאת.

שקט, בבקשה

ווליום הוא דבר מפתה, אין ספק. חבל שפיית' נו מור החליטו להציף בו את הקוקטייל המעניין שלהם – מטאל, לאונג', לפעמים גם היפ-הופ. בסופו של דבר, דווקא ככל שהם נצמדו לעיבודים המקוריים של האלבומים, ולא התרחקו למחוזות חדשים, יצא להם יותר טוב. חבל לראות זמר מגוון ומקורי כמו פאטון, שמסוגל לנוע בשבריר שניה מלחישות לשאגות, מנווט במקום זאת בטווח המעניין הרבה פחות "אני צורח – אני ממש ממש צורח". במחצית השניה הם קצת יותר מצאו את עצמם, וסיימו בגדול עם ביצוע סוחף ומרגש ל"Just A Man” - שהזכיר, ולו לחמש דקות, למה הם מסוגלים כשהם באמת רוצים. שני ההדרנים היו מספקים, והיה בהם גם ביצוע פ'אנקי ומהנה ל"We Care A Lot”, אבל אלו הרגישו יותר כמו סוכריות שמגישים יחד עם החשבון.

Faith No More, גני התערוכה בת"א, שלישי 1.9