היאבקות בסגנון חופשי

שלושה דברים שקרו לי בדקה הראשונה להופעה של המונוטוניקס, שהופיעו אתמול לפני דינוזאור ג'וניור ופיית' נו מור בגני התערוכה:

1. מישהו הוטח בי ומעך לגמרי את קופסת הסיגריות שהייתה לי בכיס הקדמי של המכנסיים.
2. תג העיתונאי שלי נעלם לאנשהו, לתוך המון מתנגש ומזיע.
3. הבנתי שאם יש בי טיפה של אתיקה מקצועית, אני הולך להכנס לפוגו ולהשאר בו עד הסוף.

וכך היה. המונוטוניקס, שפתחו את ערב ההופעות הראשון של "ועידת המוזיקה הייניקן" נראים בגני התערוכה קצת כמו שנראתה בזמנה המשתנה של דושאן במוזיאון. הם מופיעים חצי-מעורטלים (המכוסה ביותר מביניהם, הגיטריסט יונתן גת, מסתפק בחולצה פתוחה ותחתונים), וכל ההופעה הזאת היא קקופוניה של דחיפות, מופעי ליצנות וטירוף של הסולן עמי שלו, עם גיבוי חזק של חגי פרשטמן על התופים.

למרות שבאולם הענקי הזה המונוטוניקס זכו אולי להגברה הטובה ביותר שהם קיבלו מעולם, ולבטח בהופעות שלהם בישראל, הם עדיין השאירו את השירים שלהם בצד. ככה צריך. לא שיש משהו רע בלנגן גראז' רוק מאד בסיסי, אבל רצף הפעלולים הבלתי פוסק שלהם – דחיפות, קראוד-סרפינג, קפיצות, זיעה נשפכת, זינוקים (ברגע מסוים שלו זינק מתוף באס שהונף אל-על על ידיהם של מעריצים נאמנים ובנחיתה פתח למישהו את המצח) – די שם את כל הדברים האלה בצד, אפילו ברמה הטכנית – לאף אחד לא ממש אכפת אם בדיוק המיקרופון התנתק. המונוטוניקס הם תופעת קאלט, בארץ ובשנתיים האחרונות לאט-לאט גם בעולם, ולאור העובדה ששיתוף פעולה מלא מצד הצופים הוא תנאי הכרחי לקיום של הופעה מוצלחת שלהם, העובדה שמוקיריהם משכבר הימים לבטח היו במיעוט בקהל העצום הזה, הייתה מדאיגה מעט. אבל כנראה שרוק'נ'רול הוא רוק'נ'רול, גם לזרים: המונוטוניקס קיבלו מלוא החופן של גיבוי ותמיכה.

דינוזאורים עם כבוד

על הבמה, דינוזאור ג'וניור הם ההיפך המוחלט מהמונוטוניקס. ג'יי מייסיס, הגיטריסט כסוף-השיער, ניצב כשמאחוריו כותל של מגברי מארשל אימתניים, ולצידו "מרפי" מאחורי התופים ולו בארלו על הבאס. דינוזאור ג'וניור הם להקה מכובדת: הם לא מרבים לזוז על הבמה, והשירים שלהם הם מין שילובים בלתי אפשריים בין שתי מהירויות הפוכות. לפעמים מייסיס מנגן סולואים מסחררים בזמן שהתיפוף של מרפי ופעימות הבאס של בארלו נותנים את הקונטרה האיטית והמהוססת; לעיתים יותר קרובות, זהו דווקא מייסיס שמשחרר לאוויר מעברי סטונר-רוק עתירי אפקטים בזמן שבארלו ומרפי שועטים קדימה. התוצאה היא מין שילוב בין T.Rex, להקת הרוק הכבד האלמותית משנות השבעים, לסוניק יות'. בלי הפומפוזיות של הראשונים ובלי הציניות הניו-יורקית של השניים, אבל עם הריפים השמנים והנפוחים מצד אלה ועם כיסוחי הנויז של אלה.

הם מתחילים קצת לאט, והלב שלי אולי מחסיר פעימה, אבל משהו בלהיט "The Wagon”, שפותח את האלבום הקלאסי שלהם "Green Mind”, מרגיע אותי. הוא מבוצע כל כך טוב ומדויק, ואחר כך גם "Freak Scene” המבריק – שלוש דקות היישר מ-1993 על סצינת הגראנג' השבורה והמדממת של דאז, שהיו בתורן לאחד מהשיאים של הז'אנר – ואני יודע שלא יכול להיות לי על מה להתלונן. אבל את ההצגה גונב דווקא בארלו: כשהוא שר שני שירים (ומלווה את מייסיס בקולות רקע במקרים נוספים) הוא מרגיש כמו דמות אורחת בסדרת טלוויזיה שכולם רק מחכים שהיא שוב תופיע. גם הגישה שלו לבאס אינה שגרתית – במקום לפרוט, הוא תוקף את המיתרים, כאילו היה מנגן תפקיד מוביל על גיטרה חשמלית – אולי השפעה מהנהגתו את להקת Sebadoh הנהדרת.

המונוטוניקס ודינוזאור ג'וניור בגני התערוכה בת"א, שלישי 1.9

גם פיית' נו מור הופיעו אתמול בגני התערוכה