דיוויד, לבד, מחזיק מעמד
פדרו דה ליון, הלהקה של דיוויד בוזן לא עמדה בלחץ של ביקורות לא מפרגנות ומתחים פנימיים, ולאחר דממה יחסית של שש שנים, הוא חוזר כדי לנקום. עמית קלינג מאלף אריות
כמעט עשור וחצי עבר מאז שדיוויד בוזן הקים בסיאטל את Pedro the Lion. כמעט עשור ההרכב הזה שרד, שבמהלכם הוא היה צריך להתמודד עם שני אתגרים: הראשון היה רצף ארוך של ביקורות לא מפרגנות כמעט מכל מכיוון, והשני היה האישיות הקשה של בוזן, שתי סוגיות שביניהן קשר הדוק.
קל היה לא לאהוב להקה כמו פדרו דה ליון. מדובר בהרכב שמצד אחד תמרן במחוזות של הרוק המלנכולי-אינסטרוספקטיבי שיצא לכולנו מכל החורים עוד באלבום השני של Death Cab For Cutie. אבל בחזית של פדרו דה ליון לא עמד סטודנט רגיש לקולנוע עם משקפיים עבי-מסגרת ושיער שחור מסורק ברישול, אלא דיוויד בוזן – בן מזוקן של כומר, נוצרי אדוק, עם לשון חדה וחומצה במקום דם. לבוזן (שבגלגולים הראשונים של פדרו דה ליון ניגן כמעט על כל הכלים) היה אגו של להקה שלמה, והוא שיחק תדיר על המתח שבין יומרה לשאפתנות. כך הוא מצא את עצמו מדרדר מהמופנמות היחסית של אלבום הבכורה, "It's Hard To Find A Friend" לאלבום הקונספט "Achilles Heel", מעשה מפוקפק, במיוחד בשנת 2004.
קטילות המבקרים והמתחים הפנימיים בין בוזן לבין הנגנים האחרים הספיקו לו בשביל לפרק את החבילה ולחזור זמן קצר לאחר מכן עם אי.פי בשם "Fewer Moving Parts". גם בו היו כל מיני שיקולים אומנותיים מפוקפקים, כמו למשל העובדה שכל השירים הופיעו בו פעמיים – פעם אחת בגרסת "להקה" (שוב, בוזן על כל הכלים) ופעם אחת בגרסאות אקוסטיות מופשטות, שנשמעו כמו דמואים מחופפים. מסוג הדברים שבדרך כלל מצרפים על דיסק בונוס, רק שהפעם היה להם מקום על האלבום עצמו. אבל ב"Fewer Moving Parts" לראשונה היה לבוזן את האומץ להסתכל פנימה ולקטול גם את עצמו, לא רק את הסביבה. וכמו שקורה לפעמים לאמנים רגע אחרי ההבטחה ורגע לפני ההגשמה, בוזן נעלם.
עברו שלוש שנים, ובמובן מסוים כבר די ויתרתי על בוזן ועל התקווה שהוא אי פעם ישחרר אלבום מלא. פתאום נוחת עליי משום מקום "Curse Your Branches", שבו בוזן באמת עושה כמיטב יכולתו לנסות להשכיח את העובדה שעברו שלוש שנים, נו בחייאת, בנאדם, אל תכעס, הייתי עסוק, היו לי דברים אחרים לעשות, אבל תראה מה הבאתי בשבילך. האמת? אם כבר להתנצל, אז בדיוק ככה: מדובר באלבום מוקפד, מדויק, עם דימויים מקוריים (רבים מהם בעלי עוגן תיאולוגי מובהק) ופשוט שירים טובים.
כמו להציץ לתוך תא וידויים
אולי זוהי מיומנות שלמד מאביו המטיף, איך לספר סיפורים ישנים ועדיין לאפשר להם להשאר רלוונטיים וסוחפים. כי יש משהו מעבר לתיפוף החד ולסאונד הגיטרות המושלם שהופכים את "Hard To Be", שפותח את האלבום, לשיר כל כך טוב. ואולי בדיוק על זה הוא מתוודה כשהוא שר, "You heard the story / this is how it goes / once upon a garden / we were lovers with no clothes" – הסיפור שחוק, הדימוי תנ"כי ושטוח, אבל איכשהו הוא מצליח לגרום לזה לעבוד. יש באנגלית את המילה היפה conviction – שמתורגמת לעברית גם בתור "הרשעה" וגם בתור "שכנוע", אבל הפיצול הזה גורם לה לאבד את המשמעות שלה – הלהט הדתי של האמונה המוחלטת, שהוא עצמו כמו הרשעה, גזר דין עד הקבר.
בעצם, רוב הדברים שבוזן מנסה באלבום הזה – עובדים. המלודיה של "Bless This Mess" כמעט מושלמת, ומצליחה ליצור בו זמנית גם את התחושה שיש כאן שיר שהיה יכול להיות סינגל קליט, אבל יש לו דברים יותר טובים לעשות בחיים: למשל, להיות קטע רוק'נ'רול משכנע, שיכול להמיר גם את הסקפטי ביותר לאמונה ביכולתו של בוזן לבנות שירים מעולים. יש גם נפילות: "Please Baby Please" דווקא נורא מתאמץ להיות להיט, ובסופו של דבר נשמע כמו אחד מהרגעים החלשים מימי פדרו דה ליון, ובכלל, האלבום הזה מתחיל עם הרבה מאד תשוקות ומאבד בהדרגתיות גובה לקראת הסוף. גם אם יצירת מופת בטח שאין כאן, יש כאן משהו יותר טוב מהגשמה של הבטחה: יש כאן הוכחה חד משמעית לכך שהזמן והמלחמה עם המבקרים לא שוחקת את בוזן. הוא כאן כדי להשאר, להופיע, להקליט, ולהמשיך לירוק לכולם בפנים.