תולים את נעלי הריקוד
אחרי שני אלבומים מדהימים, ארקטיק מאנקיז טיפסו על ענף גבוה מדי והחליפו את הכיף ושמחת החיים באווירה מבאסת וקודרת. אלכס פולונסקי מתקופף עד חלוף הסערה
קחו להקה מגניבה והצמידו אליה מפיק (שאמור להיות) מגניב. עשיתם את זה? בדרך כלל לנוסחה כזו לוקח קצת זמן להתבשל, אבל ברגע שהעניינים מגיעים לרתיחה, נוצר פיצוץ של אלבום. זה עבד ויעבוד עוד אינספור פעמים. ובכל זאת, לפעמים, לא משנה כמה משובחים יהיו החומרים שבמבחנה וכמה האש תהיה חמה, זה לא יבעבע, ואפילו אדים לא יהיו.
אנלוגיה משעממת? לא משעממת כמו “Humbug”, האלבום השלישי של ארקטיק מאנקיז. מבחינה מוזיקלית, ואולי גם אישית, הרביעייה משפילד עברה תהליך התבגרות מואץ מהסוג
שלא רואים אצל הרבה להקות. אולי משום שמעטים הם ההרכבים שמסוגלים ליצור עניין ראוי לתשומת לב גם מחוץ למדורי הרכילות.
אחרי “Whatever People Say I Am, That's What I'm Not”, אלבום הבכורה המצליח שהיה כמו מעיין נעורים מתפרץ שהפך לדרך הכי טובה לסכם את שנת 2006, הילדים המופרעים, כשבראשם הסולן אלכס טרנר, החלו להתמתן קצת. אם קינאתם בטרנר על כך שעוד לפני שמלאו לו עשרים הוא הוביל את אחת הלהקות החשובות שקרו בבריטניה של השנים האחרונות ועל כך שהוא הוגדר על ידי מגזין NME בתור הגבר הלוהט ביותר על הפלנטה (נכון לשנת 2005), אז יכולתם להתבאס על כך שהוא גם תפס לעצמו את אלכסה צ'אנג, דוגמנית ומנחת טלוויזיה.
בעודם ממשיכים להתגלגל במורד השטיח האדום, הלהקה שיחררה ב-2007 את אלבומה השני, "Favourite Worst Nightmare“, בהפקתו של ג'יימס פורד (חצי מהצמד סימיאן מובייל דיסקו), שהמשיך בקו האנרגטי והחצוף שהתווה לו קודמו, אך כבר שם התחילו החריקות של אמצע הדרך. שנה לאחר מכן, טרנר וידידו מיילקס קיין, סולן להקת The Rascals, שיחררו יחד אלבום משותף תחת השם The Last Shadow Puppets – יכולתם לשמוע שם הרבה דברים, ובעיקר שירים שרק מחכים שיאמצו אותם לחיק פסקול הסרט הבא של ג'יימס בונד - אבל שום דבר שם לא המזכיר את ארקטיק מאנקיז ולו במאומה. כנראה ששם החלה איזו נקודת השבירה, שלא לדבר על כך שבמהלך 2009 טרנר עזב את לונדון לטובת ניו יורק בעקבות עבודתה של צ'אנג.
רחוק מהבית, רחוק מהלב
את האלבום השלישי הקליטה החבורה בתחילת 2008. פורד נשאר על עמדת המפיק, כשאליו הצטרף ג'וש הום, סולן להקת הסטונר-רוק קווינס אוף דה סטון אייג'. בראיונות שהתפרסמו טרם יציאת האלבום, סיפרו חברי הלהקה שהאווירה המוזיקלית שלו תהיה מפתיעה ושונה ממה שיכולנו לצפות, והוסיפו שההשפעות החדשה שלהם כוללת את בלאק סבאת' (כאילו שלהיות מושפע מהום זה לא מדאיג מספיק).
ובכן, מסתבר ש“Humbug” הוא בעיטה כואבת למי שציפה שהמאנקיז ימשיכו לדבר לקהל שאימץ לעצמו את "Mardy Bum" ו“A Certain Romance” כהמנונים. במקום זאת, הוא מגיש עשרה שירים שנשמעים כמו "No One Knows", רק מעובדים לקול הנהדר של טרנר. בשלב הזה כבר לא משנה כמה ריספקט היה לך לג'וש הום ולא אכפת לך מהדברים הנפלאים שהוא עשה פעם – ברגע הזה הוא פשוט הופך להיות האיש שהרס את ארקטיק מאנקיז. אז מה אם הם רצו את זה? לזרום איתם למחוזות כאלה זה כמו להיות דילר שממליץ להחליף את הקוקאין בקראק.
הנגינה התבניתית אך המתפרצת, השמחה והזריזה שאפיינה את המאנקיז בעבר התחלפה בריפים איטיים, ומושכת מטה לכיוון של כבדות גראנג'ית ואפלולית. אם בהאזנה לסינגל “Crying Lightning”, ששוחרר בטרם יציאת האלבום, עוד התרגלנו אליו כי היה מדובר, בסך הכל, בקטע סביר, סתם חלש ביחס לסחורה שהייתה להם קודם, אז עכשיו מסתבר שרוב האלבום מורכב משירים כאלה בדיוק. הניחוח הבריטי שהיה כה מזוהה עם ארקטיק מרנקיז, התחלף בארומה הרבה יותר אוניברסלית. מי שלא מחשיב את הילדים משפילד לאגדה שכתבה את עצמה אולי לא יבין על מה המהומה, אבל מי שצעד איתם ארבע שנים כבר מריח את הרקבון באוויר, אולי אפילו מרגיש קצת נבגד.
אם לנתק את “Humbug” מהדיסקוגרפיה של ארקטיק מאנקיז, אז מגלים שהוא רחוק מלהיות אלבום רע. הוא יותר בגדר של הפתעה לא נעימה. המילים של אלכס טרנר הן עדיין אינטיליגנטיות, שנונות ורלוונטיות, הבעיה היא במסגרת שאליה הן הוכנסו. באלבום יש כמה שירים טובים, כמו למשל “Cornerstone”, “Secret Door” ו”Pretty Visitors”, שנעים על דרך מוכרת ואהובה יותר, אבל גם אז הם לא מצליחים לעבור להילוך המתאים ונתקעים בצד הדרך.
אין מה לעשות, האלבום הזה הוא עובדה. צריך להתמודד איתם. צריך להפנים שזה הצליל הנוכחי של ארקטיק מאנקיז. אחרי שנסקו במהירות בלתי יתוארת, מגיע הרגע שבו צריך להתאזן ולתפוס גובה קבוע. בתרחיש הקיצוני, “Humbug” עשוי לבשר את הסוף, אבל עדיף להשאר אופטימי ולחשוב שהגישה החצופה, זו שלפיה הם תמיד יעשו מה שבזין שלהם, תוכיח אחרת, והם עוד יחזרו להיות אחד מהקולות הכי טובים שקמו עד היום לדור שלהם.
Arctic Monkeys – Humbug / Domino