או מיי גוד

כשעומדים על הדשא של גני התערוכה ומחכים להופעה של קייזר צ'יפס, מוקפים באלפי ילדים צווחנים שבאו לנצל את סוף החופש הגדול באחד האירועים הממוסחרים של הקיץ, יש חשש מסוים שהלהקה תקבל צניחת אדרנלין כשתקלוט את הסיטואציה שבה היא נמצאת – סביר להניח שחצי מהנוכחים בקהל עוד לא ממש הספיקו לשפשף את האנגלית שלהם, וחלק אף יותר גדול מהם לא מכירים את המילים של מרבית השירים.

כל זה לא רלוונטי כנראה בעיני ריקי ווילסון, סולן הלהקה. מבחינתו, מדובר רק בו ובמאות האנשים שנדחסו לשורות הראשונות, וגם אז – הוא לא רואה פרצופים, רק ידיים מורמות לאוויר, וזה מספיק לו. תתקעו אותו בלידס, תל אביב או גלסטנברי, זה לא ממש משנה, יש לו מספיק כריזמה ואנרגיות כדי לגרום להפוך את האירוע לבלתי נשכח.

ההופעה נפתחה עם “Never Miss a Beat”, אחד השירים המזוהים ביותר מתוך “Off With Their Heads", האלבום השלישי של קייזר צ'יפס. למרות שמדובר בלהיט מקפיץ, האווירה ההתחלתית היתה מגומגמת והנתק בין הקהל ללהקה בלט גם במהלך "Everything is Average Nowadays”, ורק כשהחלה מנגינת הקלידים של “Everyday I Love You Less And Less" מתוך אלבום הבכורה של הלהקה, נראה כאילו נשפך השמן למדורה והעניינים התלהטו. מבחינת ווילסון, האש בערה לאורך כל השעה ורבע שהוא התרוצץ בתזזיתיות מרשימה על הבמה, בעוד שעבור הקהל התפרצויות החום התרחשו לסירוגין, כששירים מעולים דוגמת “Modern Way” או "Love's Not a Competition (But I'm Winning)" נתקלו בפרצופים קפואים שהתעוותו מחדש רק כשהתפרצו שירים מוכרים יותר כמו “Ruby”.

בהופעה הזו כבר היינו

את קייזר צ'יפס ראיתי בעבר לפני כשנה בפסטיבל Rock En Seine בפריז, אז הם הופיעו מול 70,000 אנשים, והכל נשאר זהה, מלבד הלוקיישן שהשתנה. אולי כמה שירים התחלפו ולווילסון היה את הבטחון לקפוץ לתוך הקהל כי הוא סמך על כך שיהיה לו על מי לנחות – אבל חוץ מזה, מדובר בשכפול של ההופעה עד לפרטים הכי קטנים שכבר הפכו לצפויים לאורך חמש השנים האחרונות, במהלכן הלהקה חורשת את הגלובוס בסיבובי הופעות בלתי פוסקים: כך למשל, גם אצלנו, באמצע “I Predict a Riot” ווילסון טיפס על הפיגומים וקפץ מהם כאילו לא עבר פחות מחודש מאז שהוא שבר את אחת הצלעות שלו בסיטואציה דומה; ניק 'פינאט' ביינס, הקלידן, עשה את הטקס הקבוע שבו הוא נעמד לפני הבמה ומחא כפיים כדי לחמם את הקהל. חוץ מלהיות מוקף בהילת סקס אפיל ששמורה בדרך כלל לבסיסטים, כנראה שזה הדבר שהוא יודע לעשות הכי טוב.

באופן מפתיע, למרות מניירות הפרחח הבריטי שלו, ווילסון לא היה חף מחנופה לקהל הישראלי, מעבר למשחקי ההפעלות הרגילים שהוא עושה בכל ההופעות (מחיאות כפיים קצובות ובקשות בלתי פוסקות לפידבקים), מדי פעם הוא גם שלף דף מצ'וקמק והקריא ממנו משפטים מוכנים מראש כמו "אני לא שומע" או סתם הסתפק בצעקות "שלום תל אביב" ו"תודה רבה" שיצרו את התחושה כאילו הוא פונה לחבורה של ילידים שצריך לפנות אליהם בשפת האם שלהם, אחרת תהיה זר מדי עבורם.

לקראת הסיום, הלהקה שילהבה עם “The Angry Mob” עם דקלומים רפיטטיביים מצד הקהל, כאשר השיר הסוגר היה “Oh My God”, שהתפרסם פה דווקא בשל החידוש שיצרו לו מארק רונסון ולילי אלן. וכן, אלוהים אדירים, היה מעולה.

קצת קצרה ולא עם מספיק הייפ מקדים סביבה, למרות הקידום האגרסיבי של נותנת החסות, ההופעה של קייזר צ'יפס היתה אחת הטובות שקיבלנו בשנה האחרונה, שהיתה עמוסה בכל טוב מוזיקלי שהגיע מהניכר. ועדיין, זו היתה החתיכה החסרה - הופעה שגם מעבר למעטה המסרים החברתיים שבמילות השירים, היתה פאן טהור, בלי הרבה צורך לאמץ את הראש; פשוט אינדי רוק שמח שלא יזיק לנו לקבל כאן קצת יותר ממנו גם בפעמים הבאות.

קייזר צ'יפס בפסטיבל nonstop musix, גני התערוכה בת"א, 20 באוגוסט 2009

>>> ואיך היתה ההופעה של ליידי גאגא?
>>> הבחורות דווקא מעדיפות את פינאט. ראיון