ד"ר ליידי ומיסטר גאגא

לפלישת החייזרים שכבשה אתמול את גני התערוכה במסווה של הופעת רוק היו כל המאפיינים של אירוע שייחרט בזכרון כהבזק של מיתולוגיה מודרנית: מערך אבטחה סוריאליסטי, הצפה טוטאלית של שדה הראיה בלוגו של חברת סלולר משוכפל באלפי עותקים, היעדר מוחלט של אלכוהול בדוכני השתיה, יצורים בעלי קביים שהתנדנדו בתוך הקהל, אוסף משונה של תקלות טכניות בציוד הצילום, כמות לא הגיונית של בני גילאים שמוטב היה להוציא אל מחוץ לחוק והתחושה המערערת שהושלכת אל מחוץ למציאות הממשית, לתוך קיום זמני שמתקשה להחליט אם הוא סרטון פרסומת אגרסיבי במיוחד או טריפ של פטריות הזיה מקולקלות. זה אולי נשמע כמו מקבץ של תנאי פתיחה מחורבנים, כל אחד בפני עצמו, אבל באופן משונה כלשהו, קשה לחשוב על מעטפת הולמת יותר למופע של ליידי גאגא.

מכיוון שנראה כי רבים מהאנשים שהגיעו להופעה התעניינו פחות במוזיקה או בפרפורמנס ויותר בקבלת תשובה לשתי שאלות - האם ליידי גאגא היא גבר או אשה, ומתי כבר נראה לה את התחת, עדיף לסיים עם זה כבר עכשיו. התשובה לשאלה השניה היתה ישר בתחילת הערב ובמשך כל השעה שאחריו, והתשובה לשאלה הראשונה והחשובה יותר, היא שהליידי מעדיפה להשאיר את הקהל במתח. היא הגיעה לפה כדי לשחק, והאתגר החביב עליה הוא לנסות לעשות הכל הכי בוטה שאפשר, ועדיין להשאיר אתכם תוהים לאן לעזאזל נעלם הארנב.

לטובת שני הטוקבקיסטים שמתחילים לכתוב עכשיו "עמית קלינג, ארבע פסקאות ועדיין לא כתבת כלום על ההופעה", הנה כמה תיאורים: הערב נפתח (באיחור) בפתיח וידאו קצר שהוקרן על מסך ענק שהסתיר את הבמה, מסך שהוסר באלימות כשהוא חושף את הליידי לבושה-יחסית במשהו כסוף ומנסה להשתחרר מקונסטרוקציה עתידנית כלשהי, תוך ביצוע הלהיט הכיפי "פפראצי". מייד אחריו היא המשיכה עם Lovegame, ווידוי מעודן על רצונה של הליידי לרכב על מקל הדיסקו שלך. את ההמשך כבר היה קשה לראות בבירור בשל אותם אלפי יצורי אנוש שאמורים להיות מוחזקים בכיתות לימוד מבודדות מרעשים ועתה מנעו כל אפשרות להתקרב לבמה, אבל הוא כלל את שיר הנושא The Fame, את ההמנון הפרולטרי Money Honey ואת בלדת המחאה הנוקבת Just Dance. "שוב ושוב" לא היה, וחבל שכך.

ההופעה נמשכה כשעה בלבד והרגישה כאילו נגמרה בפתאומיות לפחות 30 דקות לפני הזמן, והיתה מהנה מאוד גם עבור סרבן פופ עקשן מסוגי. הסיבה, אני חושב, מלבד המלודיות הקליטות והמגניבות, ההפקה המוזיקלית האפקטיבית, הצד הויזואלי המושקע והאפשרות לחזות ללא הפרעה באחוריים של אשה(?), נעוצה בכך שלמעשה לא מדובר כלל בהופעת פופ לוהטת אך רדודה, אלא באירוע שמצליח להיות בעת ובעונה אחת גם הדבר עצמו בגרסתו הקיצונית ביותר, וגם פארודיה מודעת לעצמה עליו, בכיכובה של אחת הדמויות שובות הלב ביותר שאפשר לפגוש היום בתעשיית המוזיקה.