היו זמנים בקלקסיקו

ההופעה של קלקסיקו פרצה את הגבולות של אמריקה הלטינית לעבר דרום-מערב ארצות הברית והעניקה לקהל במועדון הבארבי את החגיגה שהוא כל כך חיכה לה. עמית קלינג חובש סומבררו

היו זמנים בקלקסיקו | רשת 13

לפעמים נדמה לי שרוקנ'רול, אחרי הכל, הוא ברירת המחדל (בתרבות שלנו, כמובן). לא חסרות להקות שמעדיפות דווקא לשבור חזק הצידה, ובעודן ממשיכות לפעול בפורמט של להקת רוק, עושות מוזיקה נסיונית בצורה כזו או אחרת. אבל דווקא במקרה הזה הרושם הוא שתמיד בעת ספק – משבר כלשהו או אתגר מסוים – אמנים מעדיפים לחזור למעגן המבטחים שהוא הרוק, משל היה טבוע להם בזכרון השרירים. והדבר הזה הגיוני פעמיים: קודם כל, פעולה במסגרת צפויה יותר מקנה איזושהי יציבות. ההסבר השני הוא שהרבה מוזיקאים פשוט התחילו בלהקות קונבנציונליות יותר, ואליהן הן נסוגים בעת בלבול, כמו לוקים בטראומה שחוזרים בראשם לינקות.

לכן לא כל כך מפתיע לגלות שעל במת הבארבי אתמול בערב, קלקסיקו אימצו לעצמם פורמט מובהק של להקת רוק. נכון שהסאונד שמאפיין אותם – משהו שמשחק על קו התפר בין מוזיקת מריאצ'י, קאנטרי נסיוני ופסי קול של מערבונים – עדיין נוכח בבירור. אבל אפילו עם שתי חצוצרות ומרימבה (לצד מקלדות, תופים וגיטרות), קלקסיקו נשמעים רוקנ'רול. זה אפילו לא עניין של עיבודים (למרות שהתופים מכים חזק מאי פעם וגם הווליום של הגיטרות גבוה מהרגיל), זה יותר עניין של דינמיקה. הקול של קלקסיקו תמיד היה מינורי: זה בדיוק מה שמרתק כל כך בכמה שהם הושפעו ממוזיקה לסרטים. רוב הלהקות שואפות, בסופו של דבר, לתפוס את תשומת הלב של המאזין, לפרוץ לקדמת הבמה, להבדיל מפסקול, שלהיפך, מעדיף להסתתר מאחורי הסרט. כך גם קלקסיקו, במקום לספר סיפורים, מעדיפים ליצור מנגינות שילוו את הסיפורים שכל אחד מהמאזינים מביא לשולחן. ויש משהו מרגש מאוד בצניעות הזאת.

אבל רוב הזמן אלה לא הקלקסיקו שעמדו על במת הבארבי. החוש המלודי האדיר שלהם, כמובן, עדיין שם. מדובר בהרכב שמפליא לנגן על שלל כליו, ושמחובר טוב מאד אל עצמו ובתוך עצמו תוך כדי שהוא עושה זאת. אולי כשעומדים על במה של מועדון אין ממש ברירה חוץ מלפנות אל פורמט בימתי יותר; הדבר גרר את בחירת השירים הרחק מאותן כמעט-סקיצות אינסטרומנטליות שמאכלסות תדיר את האלבומים שלהם, ואל עבר השירים היותר "רגילים" שלהם. עכשיו, הם יכולים להתחפש ללהקת רוק כמה שירצו, אבל אפילו שהמסיכה הזאת משכנעת מאוד, את המוזיקה של קלקסיקו הכי טוב לצרוך עם עיניים עצומות ודמיון משוחרר. למרבה המזל, הם לא מנסים ליצור נוכחות בימתית עודפת, ונצמדים בעיקר לנגינה המצוינת שלהם בתור עוגן. זה הולך יד ביד עם ההחלטה הלא שגרתית לשים את השירה מאחורה במיקס – אולי קלסיקו בכל זאת עדיין יודעים מה הם.

כל החפלה המקסיקנית הזאת (לא, באמת. הקהל רוקד ומוחא כפיים, גם בשירים הכי עצובים) נמשכת קרוב לשעתיים, כשלקראת סופן הם מעלים אורח קוריוז – אהוד בנאי. הדבר הזה מסקרן ומפתיע כשלעצמו, כמעט כמו האירוח של צחי נוי בהופעה של קינג קהאן בתל אביב לפני כשנתיים,, אבל אין כל כך מה לספר על המעשה פרט לעובדה שהוא קרה. גם בנאי הוא סוג של רוקר-לא-רוקר, שנסוג אל תוך המבנים הצפויים יותר בכל פעם שמקונן בו ספק יצירתי. למזלם של קלקסיקו (וגם של בנאי), הם מוכשרים מספיק בשביל שגם כאשר יעשו את הדברים הצפויים יותר, והמעניינים קצת פחות, הם עדיין ישמעו מעולה. אבל הם בשיאם דווקא כאשר הם מעזים, פורצים, מסתננים, חוצים את הגבול למקסיקו ונעלמים בלילה.

קלקסיקו, בארבי ת"א, שלישי 18.8.2009. הופעה נוספת של ההרכב תתקיים היום (רביעי)

פסקולים לסרטים שלא צולמו: ראיון עם ג'ואי ברנס, סולן ההרכב