חיים של אחרים
פול בנקס, הסולן של אינטרפול, מאמץ באלבום הסולו שלו את זהותו של ג'וליאן פלנטי, אלטר אגו שלו מסוף שנות התשעים, ובורח מהגרניוזיות של הלהקה לעבר אינטימיות. עמרי רוזן הוריד את המסיכה וגילה את הפרצוף האמיתי שלו
אמנים פועלים תחת אלטר אגו (או סתם פסבדונים) כבר שנים. אמנם סופרים התחילו עם זה הרבה לפני מוזיקאים, אבל כיום התופעה נפוצה מאוד בשני המדיומים. בעוד שסופרים רבים השתמשו באלטר אגו כדרך לטשטש את עקבותיהם, כמו נהר שמפריד בין כלבי ציד לאסירים נמלטים, נדמה שאין מוזיקאים רבים שאימצו שם שונה כדי שלא יוכלו לקשר אותם ליצירה. אצלם, לרוב, השם האחר מסמל שינוי כלשהו, סוג של מסכה או צבע הסוואה.
קחו למשל את ביל קלהאן, שהופיע במשך רוב הקריירה תחת השם סמוג. שני האלבומים האחרונים שהוציא חתומים בשמו האמיתי והם יותר אישיים ופחות ציניים מאלו שהוציא תחת הכינוי. מוזיקאי הג'ז הניסיוני סן רא, שנולד תחת השם הרמן פול בלאונט, עשה את המעבר אחרי חוויה מיסטית עמוקה ששינתה את חייו. צ'ארלס תומפסון, הסולן של הפיקסיז, זיגזג בין השמות פרנק בלאק (בקריירת הסולו) לבלאק פרנסיס (עם הלהקה ובכמה אלבומי הסולו האחרונים), באופן ששיקף את רמת הכסאח של המוזיקה שלו. ואי אפשר לשכוח את הפאנק והמטאל – סלאש, רוב זומבי, סיד וישס וג'וני רוטן הם רק חופן זעום מהנותנים בראש שהחליטו ששמות כמו סול הדסון, רוברט קאמינגס וג'ון ריצ'י לא הולמים את הפרפורמנס שלהם. כל זה בלי מילה על חיים "השרוף" צינוביץ'.
באלבום הסולו של ג'וליאן פלנטי, אלטר אגו ששימש בסוף שנות התשעים את פול בנקס, הסולן של אינטרפול, ונשלף מהבוידעם - נדמה שהבחירה להחליף את השם באה כדי לנסות לברוח מההצלחה של הלהקה וכדי ליצור מוזיקה אינטימית ומגוונת יותר. חוץ מבכמה שירים, אין ב"Julian Plenti is... Skyscraper" זכר להמנונים הגרנדיוזיים של אינטרפול, שהוחלפו ברובם בקלישאות סינגר-סונגרייטר רכות. למעשה, בלי שירים כמו "Games For Days", שיכל בקלות להיות להיט ב-MTV2 המנוח, קשה לנחש שמדובר באותו אדם. מצד שני, הקול המחוספס והמילים הסקסיסטיות, כמו ב-""Girl on the Sporting News, מזכירים שאפשר להוציא את בנקס מאינטרפול, אבל אי אפשר להוציא את אינטרפול מבנקס.
למרות שלא מעט מהרגעים ה"אחרים" באלבום עובדים, כמו "Skyscraper" שמדיף ניחוח דיוויד בואי ו"Unwind", המנון לסטוקר שמלווה בתרועת חצוצרות של אצטדיון כדורגל, הם הרבה פחות מוצלחים מהשיאים הדרמטיים והאפלוליים של שירים דמויי אינטרפול, כמו "Fun That We Have", ומחווירים לעומתם.
לא ברור אם הצדדים החזקים של האלבום מגיעים מפלנטי או מבנקס. השירים האינטרפוליים הם לרוב המוצלחים יותר, אבל הרגעיםה מעניינים באמת הם ללא ספק אלו שלא נשמעים כמו ניסיון לייצר עוד סינגל לוהט. ייתכן גם שבנקס הוא פשוט כותב שירים בינוני שמכיר רק כמה טריקים, ושזו בסך הכל תוצאה של מיצוי המשאבים הטבעיים שלו, שהתחילו להשמע חלולים עוד באלבום האחרון של אינטרפול.
Julian Plenti is... Skyscraper / Matador Records