מי זוכר את ריצ'י הייבנס?
לצד שורה מכובדת של מוזיקאים שהפכו לאייקונים תרבותיים וסמל לתקופה שלמה, פסטיבל וודסטוק השאיר גם לא מעט אמנים קבורים בבוץ. סנונית ליס מזכירה נשכחים
מתי בפעם האחרונה שמעתם ברדיו שיר של להקת קוויל (Quill)? כמה תקליטים של הקית' הארטלי בנד יש לכם בבית? האם שמעתם אי פעם על ג'ון סבסטיאן? ארבעים שנה חלפו מאז שאמנים אלו השתתפו בוודסטוק, כנראה פסטיבל המוזיקה הגדול של כל הזמנים - בניגוד לאותו אירוע תרבות היסטורי, המוזיקה שלהם הפכה לזיכרון רחוק.
על אותן במות שכוננו תרבות שלמה, מול כחצי מליון צופים מורחבי תודעה, הופיעו כמה אמנים שהפכו לאגדות כמו קרלוס סנטנה, "קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג" שלא נשכחו למרות הפירוק, ג'ואן באאז, ראווי שנקר וג'ימי הנדריקס.
ארבעה עשורים של שכחה
למרות שבימינו נהוג לייחס לאירוע משמעות מיתולוגית, בזמן אמת ההשתתפות בו לא ממש נחשבה לסמל סטטוס. יוצרים ולהקות רבים שהיו פופולריים מאוד באותה תקופה, כמו בוב דילן או ה-Doors נעדרו ממנו, וההופעה בו ממש לא הבטיחה מקום בהיכל התהילה של הרוק.
להקת קוויל, למשל, נפלה קורבן לחוסר מזל משווע: במהלך צילום הופעת הלהקה, חלה תקלה טכנית בציוד הצילום, שבגללה תמונות ופס הקול של תיעוד ההופעה לא היו מתואמים. כתוצאה מכך לא שולבה הופעת הלהקה בסרט הדוקומנטרי המפורסם על הפסטיבל. החמצת השתתפות בסרט המצליח הוציאה את הרוח ממפרשי הלהקה, חבריה לא ממש התאמצו לקדם את האלבום שהוציאו אחרי הפסטיבל וזמן קצר לאחר מכן פירקו את החבילה.
מופע שנות השבעים
לעומת זאת, אמנים אחרים שלא השתתפו בוודסטוק נשארו בסביבה ואף הפכו לכוכבי ענק. כמה מהרוקרים הגדולים של התקופה לא נכחו באורגיית המוזיקה והסמים הממושכת. ההיעדרות מהבמה המפורסמת לא השפיעה על הקריירה של ה-Doors, שהוזמנו ולא הגיעו משום שמצבו של ג'ים מוריסון (שבז לתרבות ההיפית) כבר היה בשלב הזה מעורער מכדי להופיע בפסטיבלים בסדר גודל שכזה. הרולינג סטונס כלל לא הוזמנו לפסטיבל בשל התשלום הגבוה שהם דרשו על הופעות, אך זה לא הפריע להם להמשיך ולהתעצם.
את לד זפלין המארגנים דווקא רצו, אבל הלהקה העדיפה לצאת לסיבוב הופעות עצמאי. גם הבירדז שהוזמנו, נותרו נפקדים. בוב דילן, שהיה שרוי בעידן החשמלי שלו ועדיין לא התאושש מהזעם בו קיבלה קהילת חובבי הפולק את זניחת הגיטרה האקוסטית, לא ממש התלהב מהרעיון להופיע בפני קהל של היפים. למרבה האירוניה נעדרה מהפסטיבל גם ג'וני מיטשל, מה שלא הפריע לשירה "וודסטוק" להפוך לשיר המזוהה ביותר עמו.
ההופעה המתוכננת האחרונה של הביטלס הייתה ב-1966, ובתקופת הפסטיבל הם כבר היו קרובים לפירוק. שמועות אף גרסו שהמארגנים יצרו קשר עם ג'ון לנון שהסכים להופיע בפסטיבל, אבל התנה את הופעת הביטלס בכך שגם יוקו אונו תזכה להופיע עם ה"פלסטיק אונו באנד" שלה, ולכן נדחה.
הקבר הפתוח של הפולק
וודסטוק שימש כסוג של שיר פרידה קולקטיבי מתור הזהב של מוזיקת הפולק, וזו אולי אחת הסיבות לכך שהוא הפך לאירוע כה בלתי נשכח. הפולק מילא את היום הראשון של הפסטיבל. הקרבה הבלתי אמצעית בין האמנים לקהל שאפיינה את רוב ההופעות, ורוח השלום והאהבה של הפולק הסתלסלו לכל עבר, בצירוף עשן הג'וינטים שעברו מיד ליד. הנדריקס, שחשמל למוות את ההמנון האמריקני, סימל את הצעד הבא בתולדות המוזיקה המודרנית. בשנות השבעים התחיל הפולק לצעוד בדרך כל בשר והאמנים הרבים שהיו מזוהים עמו פרשו לשוליים, בשעה שהרוק השתלט על הבמה המרכזית.
יד ביד, דעכה הצלחתם של כמה מגדולי הז'אנר שהשתתפו בפסטיבל. אחד הטובים שבהם הוא ריצ'י הייבנס: זמר פולק-סול נפלא וייחודי, שהיה אחד מכוכבי המוזיקה השחורים היחידים של הסיקסטיז. הוא אחראי לאחד מהקאברים הגדולים שנעשו לביטלס (Here Comes The Sun), אבל למוזיקה המהורהרת והמורכבת שלו לא היה ביקוש מסחרי, ולמרות שהוא פעיל עד היום, הוא חוזר לכותרות בעיקר כשמזמינים אותו להופיע באירועי צדקה.
גיבור פולק נוסף שלא זכה להצלחה שהגיעה לו הוא טים הארדין. אחרי ששירת בווייטנאם והתמכר להרואין חזר הארדין לניו יורק, שם השתלב בסצנת האמנות של הגריניץ' וילג'. ב-1967 הוא הוציא את הלהיט הגדול שלו "If I Were A Carpenter" (שזכה לביצוע מפורסם של ג'וני קאש), אבל שנות השבעים לא האירו לו פנים. הוא עבר לאנגליה והמשיך להסתחבק עם ההרואין עד שמת ב-1980.
החגיגה נגמרת
וודסטוק היה לאירוע חברתי מכונן והפך לסמלם של ילדי הפרחים - אבל מתחת למוזיקה הסתתר דבר מה מקיף בהרבה. בעיני רבים מסמל וודסטוק את השיא שנות השישים, את הרגע המתוק האחרון של העשור, שבו עוד האמינו צעירי הדור ההוא בשלום ובאהבה שגולגלו להם יחדיו. אחד מהדברים שבזכותם זכור הפסטיבל יותר מכל, הוא העובדה שהוא היה חף מאלימות. למרות הגשמים, הצפיפות והסמים שזרמו כמו מים, לא פרצה באירוע תגרה קטלנית אחת, ורבים ראו בפסטיבל הוכחה לכך שאפשר לקיים תרבות אנושית המבוססת על שלום ואחווה.
אך כמו הפולק וסיסמאות ה"אהבה החופשית" של שנות השישים, גם האמונה באפשרות לקיים אירועים המוניים ונטולי אלימות נגנזה במהרה. זמן קצר אחרי וודסטוק נערך בקליפורניה פסטיבל אלטמונט הידוע לשמצה. חברי כנופיית "מלאכי הגיהנום", שנשכרו כדי לאבטח את הקונצרט, רצחו צעיר ששלף רובה במהלך ההופעה של הרולינג סטונס, אירוע שסימל בעיני רבים את מותן של שנות השישים. אומנם הפריק-פולק שהרים את ראשו בעשור האחרון הוכיח שקיימת ערגה למוזיקה המתוקה של אותו עשור עמוס בתקווה, אבל ארבעים שנה אחרי, נראה שהאמונה התמימה בשלום ובאהבה שכל כך אפיינה את וודסטוק, רחוקה מתמיד.