למי קראת אי.פי?

ה-EP מת. מוטב שנדבר על כך, שנפסיק להכחיש את מותו. ה-EP מת כבר למעלה משני עשורים. כשתיעוד המוזיקה עבר קודם כל לדיסקים, נעלמו הבדלי הגדלים הפיזיים שהבדילו בין פורמט תקליט אחד למשנהו: ידידנו המנוח היה בגודל שבעה אינץ', וה-LP היה בגודל עשרה או שנים-עשר אינץ'. אבל הטרמינולוגיה שרדה, אולי בזכות חמדנותנו: רצינו לדעת שהאלבום אותו אנו קונים במיטב כספנו אכן מספק תמורה ראויה, ומכיוון שלחלקנו אין רצון או יכולת לשפוט דברים לפני ערכם האומנותי, אנחנו מעדיפים לחשב את כדאיות העסקה על סמך האורך (הקוראים מתבקשים להאמין לי כבר בשלב זה שהטקסט שבפניהם אינו משל על מין). יותר שירים? יותר שווה.

אבל ה-EP מת. אותי מפליא לפעמים שגם כאשר להקה מוציאה אלבום דרך האינטרנט בלבד, היא עדיין מתעקשת לרוב לסדר אותו לפי סדר שירים, לצרף עטיפה, בקיצור – שיהיה אלבום כשאר אחיו האלבומים. כמו ששרד ה-EP, מסתמן, כך שרדו גם תכונות מסוימות של פורמטים שאבד עליהם הכלח. בני אדם אוהבים לסדר דברים: לאחרונה נדמה לי שיותר ויותר, מושג “האלבום" מתקרב יותר ויותר ל"אלבום התמונות" ומהותו מצטמצמת עד שהוא נהיה פשוט מין דרך לסדר דברים, במקרה הזה – שירים. אני לא מומחה גדול בתהליכים הפנימיים שעוברים על תעשיית המוזיקה אבל ברור לי שאלבומים לא נמכרים טוב כמו פעם. היום, אם להקה מוציאה אלבום, זה בעיקר בגלל שהיא רוצה להוציא אלבום. פעולה לשם הפעולה. יש דרכים טובות יותר להתפרסם, להרוויח כסף, להפיץ את השירים, ליצור קשר עם הקהל. אבל לפעמים להקה רוצה להוציא אלבום.

במידה ותהיתם למה עדיף להשמיט את המונחים של פורמט אורך התקליט משורת הקריטריונים לפיה אנו שופטים אלבומים, או במידה ותהיתם לאן אני חותר עם ההקדמה הזאת, הנה התשובה: "No One's First And You're Next", ה-EP החדש של מודסט מאוס (Modest Mouse) מייצג טוב מאד את חוסר הרלוונטיות של המונח הזה. בעבר אלבומים קצרים יצאו בין אלבומים "מלאים", קיבלו מעמד שולי בדיסקוגרפיה, היוו מגרש משחקים לניסויים או שסימנו במעורפל את הכיוון שאליו מתפתח צליל של אומן. כאן מדובר בשמונה שירים, שישה טובים ושניים מעולים ("King Rat" ו"Satellite Skin" הפותח), שלא מרגישים כמו תחנת ביניים, פשוט עוד אלבום של מודסט מאוס.

הדבר הראשון שקופץ לאוזן הוא שמודסט מאוס מתחילים לאמץ סאונד טום וייטסי, שהולך טוב מאד עם הנהמה הוייטסית שאייזק ברוק אימץ לעצמו מתישהו בתקופה של "Good News For People Who Love Bad News". הדבר הזה בולט במיוחד בשילוב הבנג'ו-חצוצרות ב"King Rat" (שמתהדר גם בקליפ מעולה שביים הית' לדג'ר המנוח), אבל משהו בטירוף ההפקתי הזה נוכח לאורך כל השירים. התחושה הכללית היא של קרנבל חולה. האווירה היא של סוף העולם.

באיזשהו מקום, אני מתקשה להאמין שג'וני מאר, הגיטריסט האגדי של הסמית'ס, עדיין מנגן במודסט מאוס. תיקון: אני מתקשה להאמין שהצליל של מודסט מאוס הוא כל כך מובהק וטוטאלי שהסגנון הייחודי של מאר פשוט נטמע בתוך הלהקה, במקום לקחת אותה לכיוונים אחרים. אבל אייזק ברוק הוא מנהיג עם נוכחות חד פעמית, הן כסולן והן ככותב, ובתוך ים של להקות אינדי סבירות-פושרות, גם כשמודסט מאוס אינם בשיאם, הם נשמעים בדיוק כמו עצמם. חוץ ממתי שהם נשמעים קצת כמו טום וייטס.