תבלגנו את האולפן, תתחילו לטנף

הקישור בין אסתטיקה לרגש הוא אחד מהשקרים הגדולים של המאה האחרונה. בעוד שמעל לדפי המגזין אנחנו אולי נהנים לבהות בדמויות שחולשותיהן האנושיות רוטשו מתוכן, בזמן אמת - במיטה, באוזניים ובחיך שלנו, נעדיף את הבלתי מושלם. דברים שלוחי רסן ומסואבים הם אלו שבאמת גורמים לתשוקות לצאת מגדרן, וזה נכון גם לגבי מוזיקה. יצירה שנשמעת כמו הכאבים המכוערים והתשוקות הגסות שלנו תניע אותנו הרבה יותר מביצועים חלקים כקטיפה. ג'ניס ג'ופלין ידעה את זה, וזו הסיבה בגללה בוב דילן בקול הסיגריות המאנפף שלו סחף יותר מאזינים מכל סלין דיון. לכן עשרות אלפי ישראלים ריפרשו עצמם לדעת וחיכו שעות בתור כדי להשיג כרטיסים ללאונרד כהן, אף שהוא רחוק מלהזכיר את מעוררי התשוקה הפלסטיים שמפרסמים מנסים למכור לנו.

מאותה סיבה "Life in this Order", האלבום החדש של ההרכב הישראלי נובל בראטס (Noble Brats), לא גרם לי להזדקף בכסא. זה אלבום שמספר על כאב, אך עושה זאת בכלים כל כך נקיים עד שקשה להזדהות עם החוויה שהוא מתאר. הפרחחים עושים כביכול הכל נכון: הם יוצרים שירי רוק מלוטשים להפליא באנגלית, הסולן וכותב השירים יניב פלג נשמע כמו נייטיב אמריקן ושירתו מפתיעה במקצועיותה. הם מפגינים נגינה מדויקת ולא פוסחים על תיאום מוצלח ועל מפגן טכניקה מרשים, כמיטב מסורת הרוק הכבד המיינסטרימי האמריקאי. אם תאזינו להם ללא הכנה מוקדמת, תתקשו לזהות שמדובר בהרכב ישראלי.

דימויים שחוקים ממעמקי המרה השחורה

רוב השירים באלבום קודרים ועוסקים בכאב, בקושי להשתלב בחברה ולעמוד בציפיות, ובאהבה נכזבת. פלג כתב אותם סביב דיכאון קליני ממנו סבל והחלים, במהלכו אף אושפז בבית חולים פסיכיאטרי. למרות החוויה האישית הקשה, הטקסטים לא מתארים כאב או עצב בצורה מקורית והם עושים שימוש בדימויי רוק כבד שחוקים (דם, גן עדן, גיהינום) תוך התעקשות לספק דיווח חד פעמי ממעמקי המרה השחורה.

המוזיקה של הבראטס לא נשמעת רע. היא מוקפדת, קליטה, מביאה דיסטורשן אך לא צורמת, ולא מפתיע שהסינגלים שלהם הצליחו להשתלב בפלייליסטים. למרות זאת, הם לא מצליחים לרגש. שיריהם עטופים בהפקה מוזיקלית סינטטית מאד - כל תו באלבום נשמע כאילו כוסה בשכבה עבה של לק מבריק והניקיון הזה סותר בתכלית את סערת הנפש ואת הזעקה שהבראטס מתיימרים לתאר. חסרות שריטות במעטפת החלקה שישקפו את הפצעים שבנפש. גם בגזרת הסאונד, הבראטס מתחקים בהצלחה אחר צלילי ההארד רוק האמריקאי נוסח מוטלי קרו, אבל לא מוסיפים לו צבע אישי שייחד אותם.

השירים הטובים באלבום הם אלו שבכל זאת מציעים משהו מעבר לניקיון הזה:"Complete The Circle", מעבר להיותו קליט מאד, מביא מעבר מפתיע בין בית לפזמון שמוסיף לו עניין. "Sentiment Girl" הוא שיר מהנה שמציע לחן אופטימי השובר את הקו הקודר של האלבום. כמו צילום חברי הלהקה מטופחי השיער ולבושי השחורים שמופיע בחוברת האלבום, גם המוזיקה שלהם מרוטשת ועושה שימוש בכל כך הרבה מקלישאות הז'אנר, עד שקשה להאמין לה. הם נשמעים טוב, טוב מדי. כנראה שמה שעליהם לעשות כדי לרתק ולרגש, הוא לנתק את עצמם מהאווירה הנקיה, לבלגן לעצמם את אולפן ההקלטות ולהתחיל לטנף.

Life In This Order - Noble brats (תווית)