אחלהזאורים

דינוזאור ג'וניור סוף סוף הגשימו את השם שלהם. חצי מהפוטנציאל שגלום בהחלטה לקרוא ככה ללהקה הוגשם כבר מהרגעים הראשונים – הסאונד שלהם היה מאז ומעולם גדול וכבד, נע לסירוגין בין האיטיות המאיימת של הבאס של לו בארלו, לבין ריצות מתפרצות במורד ובמעלה צוואר הגיטרה של ג'יי מייסיס. אבל הם היו צריכים להתפרק ולהתאחד כעבור עשור, להוציא בשנת 2007 את "Beyond" ועכשיו את "Farm" בשביל להפוך גם להתגשמות החיה הזאת, של העימות בין העתיק לצעיר, בין המיושן לעדכני. דינוזאורים צעירים.

מה שטוב ב-"Farm", האלבום התשיעי של דינוזאור ג'וניור היה טוב גם בכל קודמיו: השילוב בין גיטרות שטובעות בדיסטורשן ומגברים בעוצמה 11 לסאונד האמריקאי השורשי שהוא הבסיס למתכון המעניין הזה של בלוז וקאנטרי. מעוגנים עמוק על הקו התפר בין גראנג' קלאסי לבין סטונר-רוק נוסח המלווינס, דינוזאור ג'וניור תמיד היו הרכב רציני, מוקפד ובלתי מגניב בעליל. אי אפשר לרקוד לזה. אי אפשר להזדיין לזה. אפשר מקסימום לבהות בכוס בירה, או עדיף, בקיר. וגם זה בקושי. דינוזאור ג'וניור רועשים, כל כך רועשים שהם תובעים ממך תשומת לב מלאה, שלפעמים מוסחת רק לטובת עור התוף שלך, שמתחנן שתפסיק, או לפחות תחליש קצת. מרכזי העונג במוח, אם אלו שלכם מכוונים לתדר הזה של Crazy Horse, רק כפול אלף, מסרבים בתוקף.

אז מה יש אפילו לדוש בסוגיות כמו "בזמן שלהקות אחרות מתאחדות ונשמעות כמו להקות-קאברים לעצמן, דינוזאור ג'וניור פרשו לעשור, התאחדו, והנה כבר אלבום שני ברצף שלהם נשמע פיצוץ", הרי בשנות דינוזאור, העשור הזה בטח היה משהו כמו מצמוץ עין, מקסימום שנת לילה טובה. הנה משהו שלא מוצאים כמעט בימינו - להקה שאפשר לסמוך עליה. מייסיס ובארלו מסרבים להתפתח מאלבום לאלבום, קחו למשל את השיר הנהדר ""Plans, זו בלדה במונחים של דינוזאור ג'וניור, כמובן. אני חושב שארקטיק מאנקיז, או מה שזה לא יהיה שהילדים אוהבים עכשיו, היו מתים רק מלהסתכל על העטיפה של "Farm". היא נמשכת כמעט שבע דקות, יש בה סולו גיטרה שחצני אך סוחף, ומייסיס עדיין שר בדיוק כמו פעם, בקול גבוה שמצליח להיות מחוספס, נשמע כמעט כמו הגיטרה של עצמו.

תבורכו, דינוזאור ג'וניור. תבורכו על חוסר המודעות המוחלט שלכם לאופנה. אני יודע שאת הטרנדים קובעים עכשיו ילדים שעוד לא ידעו לדבר כשהייתם בשיא. אני יודע שאם מישהו יבוא ויגיד לכם, מה זה הגיטרות האלה, אף אחד לא מנגן ככה יותר, סביר להניח שלא תשמעו בכלל. לא כי לא אכפת לכם, אלא כי האוזניים שלכם דפוקות לגמרי מהווליום המטורף שבו אתם מנגנים כבר שנים. אולי החיים כבר אספו אתכם, אותי, וזרקו את כולנו על ספה מטונפת שדחוסה בסטמה האחורית של ההיסטוריה. אולי הקונספט הזה, של "אינדי-רוק-עם-גיטרות", שנלחם על חייו כבר שנים, צריך לוותר על המאבק. אולי ברגע שינתקו אותנו מהמכשירים, נגלה שאנחנו מרגישים הרבה יותר בנוח לצד הגרייטפול דד או כל מיני להקות ג'אמים משנות השבעים. הילדים יכולים להמשיך לרקוד לצלילי הצפצופים שלהם, או מה שזה לא יהיה. אני, אני תמיד רציתי שיהיה לי דינוזאור בבית.

Dinosaur Jr. - Farm / Jagjaguwar