חנות קטנה ומטריפה

פט שופ בויז סוגרים כבר כ-28 שנות פעילות, זמן כמעט בלתי נתפס עבור הרכב פופ. בעולם שמכור לכוכבי אינסטנט שבאים ונופלים, הצמד הבריטי מצליח להמשיך ולייצר מוזיקת פופ איכותית ומורכבת שלא מאבדת מהפופולריות שלה.

[פסקת באנר]

בניגוד לכוכבי פופ אחרים ששרדו מהאייטיז כמו מדונה או קיילי מינו, הפט שופ בויז לא נזקקו למהפכות מוזיקליות או תדמיתיות כדי לשרוד ולהישאר רלוונטיים. הם אמנם התפתחו לאורך שנות יצירתם, אך לא נעזרו בשינויים גימיקיים ולא נשענו על אופנות מתחלפות. בעוד ניק קרשאו, פול יאנג, האוורד ג'ונס, ג'ימי סאמרוויל ושאר דינוזאורי פופ, הפכו מזמן לכוכבי עבר שרוכבים על גלי תהילה מתפוגגת לעבר שקיעה בתכניות ריאליטי נידחות, הפט שופ בויז עדיין איתנו. רלוונטיים, צולפים ויצירתיים.

איך הם עושים זאת? התשובה לכך היא שהפט שטופ בויז תמיד היו הרכב מוזיקלי שונה. בעולם פופ שרובו חד ממדי, הם מציגים אלטרנטיבה מורכבת, מלאת ניגודים וסתירות, הניזונים מאישיותם המרתקת של חברי הצמד.

דלתות הארון מסתובבות

מתחילת דרכם היו הפט שופ בויז אייקון הומוסקסואלי בולט. צמד פופ, שמחובר לדיסקו-דאנס, למועדוני ריקודים ולדיוות כמו לייזה מינלי, נקשר באופן טבעי לסצינת הגייז. עם זאת, בניגוד לכוכבי אייטיז אחרים שנשאו בגאון את דגל הגאווה כמו בוי ג'ורג', למשל, הפט שופ בויז נמנעו מלהפוך את עצמם לאייקון מובהק של הקהילה. הם השאירו את עניין ההומוסקסואליות מעורפל, והתייחסו אליו בסוג של קוליות מופגנת. ניל טננט לא התייחס לנושא העדפתו המינית עד שבשנת 1994 יצא מהארון בראיון למגזין הגייז הבריטי Attitude. כריס לואו, לעומת זאת, לא יצא מהארון באופן רשמי מעולם, אף שבראיון לרדיו BBC בשנת 1996 רמז שמבחינתו המונחים "גיי" או "סטרייט" אם תוויות בלבד כשאמר שמבחינתו "יש רק מיניות אחת".

אולם למרות העמימות, הצמד ממש לא טרח להסתתר בארון, כמו שעשה למשל ג'ורג' מייקל. הטקסטים של הפט שופ בויז היו פעמים רבות מפורשים למדי, כמו בשיר "It's a sin", הדן בתחושת בושה על תשוקות הסותרות את הנורמות החברתיות והדתיות. בקליפ השיר, שהופק על ידי הבמאי הגאה דרק ג'רמן, נראים גברים ונשים המתייסרים בחסות הכנסייה. רוצים עוד? גם בשירים "New York City Boy" ו"Can you Forgive her" תמצאו טקסטים שממש לא מסתגרים בארון. הפט שופ בויז גם השתתפו בפסקול הסרט "משחק הדמעות", העוסק בדילמות של זהות מינית. הם שיתפו פעולה עם אייקונים גאים או ביסקסואלים כגון בוי ג'ורג', אלטון ג'ון, ודייויד בואי. קשה לשכוח את הקאבר המפורסם שלהם ל"Go west" של הווילג' פיפל, שיר מחאה הומוסקסואלי ותיק. ב-2001 הם אפילו שאפו לארגן סיבוב הופעות של אמנים מחוץ לארון, אך הדבר לא יצא לפועל.

אולם כל זה לא הפך את חברי הצמד למובילי דעה מטעם הקהילה, בעיקר כי הם הקפידו להתחמק מהנושא באלגנטיות. ניל טננט, לדוגמה, הקפיד להצהיר בראיונות שהטקסטים שלו אינם עוסקים מפורשות בגאווה. הצמד הקפיד לרקוד על הגבול שבין הגאווה המוחצנת והמופגנת, אותה חגגו בקליפים ובהופעות, לבין האישיות המופנמת שלהם. בעוד שמסביבם תוכלו למצוא על פי רוב שלל צבעים, תלבושות מרהיבות וקולות נשיים גדולים, טננט ולואו הקפידו על מראה בריטי אחיד ושמרני ועל שירה אדישה ומרוחקת. השירים והקליפים שלהם חגגו לעתים קרובות מיניות מתפרצת וסוערת, אבל הם שמרו על תדמית מאופקת וא-מינית.

פופ עם איכויות של רוק

הפט שופ בויז היו ונשארו הרכב פופ אלקטרוני שסירב להתנצל על הסגנון שבו הוא מתמחה. בהתבטאויות שונות אף הרחיק הצמד לכת והתבטא נגד מוזיקת הרוק. בראיון לתכנית Entertainment Tonight בשנת 1986 סיפק כריס לואו התבטאות חריפה, שאף סומפלה בשיר "Paninaro": "אני לא אוהב קאנטרי ווסטרן. אני לא אוהב מוזיקת רוק. אני לא אוהב במיוחד רוקבילי או רוקנ'רול. אני לא אוהב הרבה דברים, נכון? אבל את מה שאני אוהב אני אוהב אהבה עזה". ב-1997 הם אפילו הוציאו בי-סייד שנשא את השם ההולם: "How I Learned to Hate Rock and Roll"
אולם למרות התבטאויות פרובוקטיביות אלו, אל תוך עולם הפופ המוזיקלי הביאו הפט שופ בויז איכויות רבות: שיריהם הצטיינו בעיבודים מושקעים ובמורכבות הפקה שבעבר היה נהוג למצוא בעיקר בתרבות הרוק. רבות מיצירותיהם הצטיינו בהרמוניות מורכבות ובלחנים מאתגרים, והם שאבו השראה ממוזיקת אופרה ומתיאטרון, ממש כפי שהייתם מצפים מלהקת פרוג-רוק. הם השכילו ליצר במסגרת הפופ כמה שירים נדירים במורכבותם, שהפכו לקלאסיקות, ביניהם "Being Boring" או "Left To My Own Devices" - שהופק על ידי טרבור הורן האגדי תוך עבודה ממושכת.

גם בגזרת המסרים הפט שופ בויז רחוקים מקלישאת הפופ. המוזיקה שלהם הרבתה במסרים שנחשבו לא פעם לחתרניים, הם לא נמנעו ממחאה ונמלטו באדיקות מאופנות חולפות. בתחילת דרכם, למשל, סיגלו לעצמם הופעה מאופקת כהתנגדות מוצהרת לצבעוניות המוגזמת של להקות כמו !Wham.

בניגוד לכוכבי פופ רבים (מילי ונילי, שאפילו לא שרו, והיו כמובן הדוגמה הבולטת ביותר), הם מעולם לא היו רק מבצעים, אלא גם מפיקים מוכשרים ויוצרים. הם לא היו מפיקים אלמונים כמו השלישיה סטוק אייטקן ווטרמן (SAW), שהפעילו בובות בשלט רחוק. כמו כוכבי רוק, הם כתבו וביצעו את היצירות שלהם בעצמם, ויצקו אל תוכן מסרים מורכבים, אמירה אישית ואירוניה דקה. הרבה לפני מפיקי על מתחום ההיפ הופ שגם עומדים בקדמת הבמה כמו ג'יי-זי ושון קומבס, הפט שופ בויז ערבבו בהצלחה הפקה, שירה, מיקסים והופעה. ואם בהיפ הופ עסקינן, כבר בסינגל West End Girls מ-1984 הם הביאו מקצב ספוקן וורד והשפעות שירה של T.S Eliot אל תוך המיינסטרים הבריטי. כל אלו הפכו אותם להרכב שגם רוקרים יכולים לחבב.

מקדימים את זמנם, מתרפקים על העבר

למרות שלא פעם הם הקדימו את זמנם מבחינת תחכום מוזיקלי וישירות המסרים שהחדירו לשירי פופ, הפט שופ בויז מפגינים חיבה נוסטלגית לעבר. בניגוד לרוב מוזיקאי הפופ, שמשתדלים לדבוק באופנות ההווה ככל האפשר, הפט שופ בויז מחוברים למוזיקה ולתרבות העבר, ומעניקים להן הומאז'ים באופן קבוע. השניים היו אלו שגאלו את הקריירה הנשכחת של לייזה מינלי, לה כתבו והפיקו אלבום שהכיל את הקאבר ל"Losing My Mind" שהפך ללהיט ענק. הם הקליטו גרסה לפסקול הסרט הרוסי המיתולוגי "אוניית הקרב פוטיומקין" מ-1925 והקאבר שלהם ל"Always On My Mind" של אלביס הפגיש בין מלך הפופ לבין האורגן החשמלי האייטיזי. הם הוציאו קאבר היסטרי ל"Where The Streets Have No Name" של יו-2 והתמידו בסדרת האלבומים "דיסקו" בה העניקו רמיקסים לשירים של אמנים אחרים ושל עצמם.

חברי הצמד תמיד ניסו להקפיד על צליל עדכני (אף שלא תמיד הם הצליחו במשימה, כפי שמוכיחות תקופות שבהן הם דבקו בסאונד אייטיזי). עם זאת, הם לא התנתקו מההיסטוריה של עולם התרבות, המוזיקה והפופ. בזכות ההקפדה הזו על איכויות העבר לצד שאיפה לחדש, הם הצליחו להישאר מעניינים עד היום.

הצמד הקפיד לרקוד על הגבול שבין הגאווה המוחצנת והמופגנת, אותה חגגו בקליפים ובהופעות, לבין האישיות המופנמת שלהם. בעוד שמסביבם תוכלו למצוא על פי רוב שלל צבעים, תלבושות מרהיבות וקולות נשיים גדולים, טננט ולואו הקפידו על מראה בריטי אחיד ושמרני ועל שירה אדישה ומרוחקת