דאווין של הספד מחאה

כמו אחים ציניים המתקוטטים על ירושה של סב עשיר ולא אהוב, ישראל שסועה פלגים-פלגים, וכל אחד מנסה לנכס לעצמו את מאיר אריאל בתור אחד המשאבים הנוצצים ביותר של התרבות המקומית. אריאל, שזיגזג לאורך כל הקריירה שלו בין מרכז לשוליים (ולראיה, לאחר שהתנתק מהפורמט המקובל, הפולקי, של אלבומיו המוקדמים, הוציא מחד את "רישומי פחם" המזהיר והמורכב לאין שיעור, ומאידך את "זרעי קיץ" הפופי למדי), עם קריצה מתמדת למיינסטרים ואצבע משולשת מוסתרת היטב מאחורי הגב.

הוא יכול היה להיות משורר החצר של איזו חצר שרק היה רוצה, אבל זה תמיד העדיף לטפס על גדרות ועל עצים. ועכשיו כולם מאמינים שדווקא הם אלו שיוכלו להשתלט על "מורשת אריאל" ולהנחיל אותה לדורות הבאים, באיזו צורה שרק ירצו. הרי מת כבר, המסכן, וכעת כבר לא יפריע לאף אחד לנסות למשוך את השמיכה לצד שלו.

אבל מאיר אריאל לא שייך לאף אחד. הוא לא היה שייך לצבא, וברח לחו"ל בתגובה לנסיון למתג אותו בתור "הצנחן המזמר", אחרי ששחרר שיר אנטי-מיליטריסטי בשיא האורגזמה הצבאית של 1967. הוא היה המזכיר של קיבוץ משמרות, שמנסה להפוך אותו למעיןן מותג-תיירים שכזה, אבל גם המופע המסורתי בקיבוץ, שהורכב לרוב מקאברים תפלים של מיטב אמנינו (אך הוליד גם את החידוש המסעיר של שלומי שבן ל"דאווין של שיר מחאה"), הועתק באחרונה לקיסריה. אולי הזירה החדשה הזו באמת הולמת בוגרי "רימון" כמו קרן פלס שמאנפפים את שיריו של אריאל, או את שארית הפליטה האחרונה מאבר המין הרופס של תרבות הפריים טיים.

מאיר אריאל גם לא שייך לכל מיני ברסלבים עם אקוסטיות, הוא לא שייך לקיבוצניקים, לסטודנטיות להיסטוריה שנה א'. לא למורים לספרות שמנסים להיות מגניבים וללמד טקסטים שלו בשיעור. הוא לא שייך למופעי פייטנות שמנסים לקרב את הצעירים לדת או לפחות למסורת, כמו שלא שייך לשם בהכרח כל טקסט שמזכיר, ולו במעורפל, את כתבי הקודש. מאיר אריאל לא שייך לאף אחד. מאיר אריאל לא שייך.

כמה עצוב לראות כל מיני אריק ברמנים הופכים את השם שלו לניימדרופינג אופנתי בראיונות וחושבים שהמשמעות של היצירה שלו היא חרוזים מתחכמים. עצוב ומקומם הנסיון הזה של אמנים ויזמים ישראלים לעשות חסד עם האאוטסיידר הנצחי ולרמוס כך את הגלות מרצון שלו. את מאיר אריאל לא צריך לחלק בצמתים; שמוחמד, לשם שינוי, יבוא אל ההר ולא יסמס "הר" לטלפון כוכבית-תשע-תשע-תשע, 99 אגורות בלבד. יש הרי נרטיב נישא לאורך כל היצירה הענפה, גם אם הקצרה בסך הכל, של מאיר אריאל, והוא של המבט מבחוץ, בין אם זה בשירים-תסריטים שלו (“סינרומן"), בין אם בשירים-משלים (“שיר המקצוע", “אולה בבו”) ובין אם בנקודת המבט המרוחקת של המספר עצמו (“שלל שרב", שמתכתב בצורה סמויה ומבריקה עם "בגנים" של אורי ניסן גנסין).

לאחרונה מתקיימים בתל אביב ערבי מחווה קטנים וצנועים למאיר אריאל, עם מבצעים כמו אלברט סופר, רועי ריק ויוסי בבליקי. הם לא מנסים לשייך לעצמם את מאיר אריאל, אבל נדמה שלו היה מתהלך פתאום בין החיים ונקלע אליהם, אולי הוא היה מרגיש שייך.

עשור למותו של מאיר אריאל
>>> סנונית ליס עם השירים הגדולים ביותר
>>> שי אפשטיין בודק את השפעות העיר תל אביב על יצירתו של אריאל