לרקוד עם זאבים

נניח ואתם בני חמש עשרה או שש עשרה, קוראים לכם (נניח) עומר (או אלעד) ואתם גרים בישוב קטן בשרון. חיי פרברים משעממים. יש לכם אוסף תקליטים מושקע ותחושה שלא מבינים אתכם – ההורים, החברים. יום אחד אתם מתחילים לשוחח עם מישהי באינטרנט והתחושה שיש לכם נפש תאומה נדלקת בכם ומבעירה חשבונות טלפון מנופחים. צועקים עליכם בגלל הסכומים אבל לכם לא אכפת עד שאתם נפגשים באיזשהו מקום ציבורי, הססנות של האינטרנט לפני הרשתות החברתיות. ההופעה של ?Why, אחרי ארבע שנים רצופות של האזנה בלתי פוסקת לאלבומים שלהם, מרגישה כמו האפשרות הבלתי מציאותית שבה אתם נפגשים עם אותה בחורה זרה והפגישה מסתברת ככל מה שחלמתם עליו.

למרות שהדבר הכי קרוב ל"חימום" שהיוותה ההופעה של Dysfunctional Heroes זו הפשרה של פיתה קפואה במיקרו, מספיק שהרביעייה המדהימה הזאת רק תעלה על הבמה בשביל לאפס לכם את בלוטות הטעם. מתי בפעם האחרונה הסתכלתם על משהו כל כך אמיתי שרק המראה שלו מחק לכם את הרצון לשקר, אי פעם? הסיכוי שהיופי הזה הוא ראפר יהודי מקליפורניה שווה לסיכוי למצוא ביצת פברז'ה בבית עבוט בפתח תקווה. להיות ציני לגבי הופעה כזאת זה להרוס לעצמך את הקארמה לנצח; בשביל להאמין שביקורת יכולה לשנות את הקארמה שלך (שיש בכלל דבר כזה, קארמה), צריך להפסיק להיות ציני. זה מעגל סגור, ואולי רק אמנות מסוגלת להכניס אותך לכזה מבלי שתשים לב. מספרים שבכיכרות של פירנצה יש בריתות בין ה"פסלים האנושיים" לבין כייסים שמנצלים את המיקוד של התיירים בתמונה הקפואה על מנת לגזול את ארנקיהם; גם זו אמנות, ואולי הונאה היא מרכיב חיוני באמנות.

המשוררת האמריקאית מרילין הקר, שאת השורה שלה "Billy The Kid Did What He Did And He died” הפך יוני וולף, סולן הלהקה, למנטרה באחד מהשירים באלבומו האחרון, כתבה פעם (בתרגום חופשי) “הו קטנה שלי, הגעגועים הורסים אותי. אני חרמנית כמו זאבה מיוחמת. שלוש פעמים בלילה, אני מסתבכת בסדין". זה לא מקרי שוולף מציין את הקר כיוצרת שהשפיעה עליו, באותה נשימה עם MF Doom וג'יי זי. גם יוני וולף הוא זאב מיוחם שמסתובב עקר ברחובות של קליבלנד, כמו שהוא מספר בשיר "Yo Yo Bye Bye", ומחפש מוט לעשות עליו מתיחות. הוא היה שמח לדבר יותר, אבל הוא משתמש בטלפון של מישהו אחר.

כמו שהטקסטים של וולף הם קליידוסקופים סיטואציוניסטיים של יופי, כך גם ההופעה: נדמה שלדבר על הנגינה בה זה מעניין בערך כמו לתאר את הסידור על המיקסר של הסאונדמן. כן, כמובן שג'וזייה וולף, אחיו של יוני, הוא מתופף מדהים וגמיש בצורה יוצאת דופן כשהוא מכה עם שייקר במצילות ומנגן על ויבראפון תוך כדי, אבל אני מסתכל על קהל שלם ששר את כל המילים ואתה קולט אין אף אלבום בעולם שיש לי כל כך הרבה זכרונות קשורים אליו כמו אל "Elephant Eyelash". זה גם ככה אצל כולם? ומה הם זוכרים? יש דברים שאי אפשר לתאר (למשל זכרונות), ובכל זאת אני אנסה: כשאני צועק יחד עם כולם בפזמון של "Gemini" (השיר הכי טוב של העשור), “There was a moth caught in the lampshade laminated in lye, will you still remember me well, if I don't make it to oh-oh-five, my dead line gemini”, אני חושב על כך שכבר הגיע החצי השני של 2009, וזה דבר אחד שאני תמיד אזכור מהשנה הזאת.