מריח כמו רוח נעורים

רבים מחובבי המוזיקה ה"איכותית" יתקפו תחושת קבס קשה למשמע שמם של האחים ג'ונאס. השלישייה המשפחתית הנערצת, המורכבת מקווין, ג'ו וניק, הפכה בשנה האחרונה לסנסציה אדירה בקרב ילדות ובנות נוער בארה"ב ובעולם כולו בזכות פרצופיהם המתוקים, התדמית הסכרינית והבתולית (כן, הם שומרים את עצמם לחתונה), ומכונה משומנת שמציבה אותם כמוצר מוגמר ומלוטש באדיבות אולפני דיסני.

אבל ממש כמו כל כוכב נעורים שמכבד את עצמו, עושה רושם שגם לג'ונאסים הצעירים, שהמבוגר שבהם בן 22, מדגדג להראות שהם מסוגלים ליותר ומאסו כנראה בתפקידם כקוביית הסוכר המחליקה במורד גרונותיהן של טינאייג'ריות צווחניות. יחד עם זאת, האחים המוכשרים (וכן, תאמרו מה שתאמרו, הם מוכשרים) מוכיחים באלבומם החדש "Lines, Vines and Trying Times", שפופ היא לא מילה גסה ושהתבגרות מוזיקלית לא כרוכה בהכרח בהתכחשות לכל מה שעשית עד כה.

אין ספק שההאזנה לאלבום מעוררות השתאות בכל הנוגע לבגרות הטקסטים. שלושת האחים עומדים מאחורי כתיבת והלחנת כל השירים וקיימת תחושה של מעין אפקט "דוסון קריק" בה עוללים זבי חוטם מדברים על דברים בהם אין להם מושג. אבל כשמתמסרים למוזיקה ולמילים הבשלות והמרגשות, שוכחים לרגע שמדובר פה, אחרי הכל, בילדים. האלבום, מציג גיוון מעניין של סגנונות התוקפים את מוזיקת הפופ מכל כיווניה. הג'ונאסים נותנים בראש עם גיטרות וקצת זעם בריא בשירים כמו "World War III" מביאים גרוב בלוזי כיפי ב"Hey Baby" וב"Poison Ivy" מתחברים לסאונד קאנטרי-פופ המזכיר מאוד את כוכבות הקרוס-אובר שאניה טווין ופיית' היל ולא יכול שלא להעלות חיוך ולגרום לכל מי שמאזין לרצות להניע איזשהו חלק בגוף.

שירים כמו "Fly with Me" (שנבחר כשיר הנושא של "לילה מוטרף במוזיאון 2"), מוכיחים שנוסחתיות היא לאו דווקא מילת גנאי. מדובר בבלדה קצבית ומקסימה שמותאמת כמו כפפה לטעמה המוזיקלי של הוליווד והופכת את האחים ג'ונאס לקצת יותר מתופעת נוער חולפת וממצבת אותם ככוח עולה בתעשיית המוזיקה והקולנוע כאחד. גם "Before the Storm", הבלדה שמבצעים האחים עם מיילי סיירוס (אולי האדם היחיד שנערץ יותר מהם על הנערות האמריקניות) מביאה טוויסט של קאנטרי ויכולה לשמש כפסקול מושלם לדייט ראשון כמו גם לדרמה רומנטית עתירת תקציב.

האחים מתנסים גם בכיוונים חדשים ובעוד שיתוף הפעולה עם הראפר קומון מרגיש מעט כפוי, "Don't Speak", אולי השיר המרענן והמקורי ביותר באלבום, הוא מחווה בשלה ומרגשת לאמנים כמו Kings of Leon ובמיוחד ל-יו2, ששיריהם "I Sill haven’t Found what I'm Looking for"ו-"Where the Streets have no Name" מהדהדים באופן ברור כהשראה לכתיבתו.

בריטני ספירס, כריסטינה אגילרה וג'סטין טימברלייק התחילו גם הם במשבצת מגבילה ופרצו, איש איש, לכיוונו האישי והאמנותי. הדעות הקדומות על כל מה שמייצגים האחים ג'ונאס עשויות לעמוד בדרכו של מי שרוצה להאזין לאלבום הזה באובייקטיביות לה הוא ראוי. מי שכן יצליח לראות מעבר לאימג' יגלה אלבום שהוא קפיצת מדרגה אדירה עבור הלהקה המכוונת לקהל בוגר יותר, מתאפיינת בסאונד מלוטש יותר ומפגינה את טעמם המוזיקלי המגוון של שלושת האחים ואת מקורות ההשראה המפתיעים שלהם.

"Lines, Vines and Trying Times" הליקון