צעד אחד לפני עצמם

הרוקנ'רול, אני חושב, תמיד ישאר עבורי בגדר חידה בלתי מפוענחת. הייתי ילד של רוקנ'רול, ואפילו בתקופות שבהן אני מתרחק ממנו, כשאני מדבר עם ז'אנרים מוזיקליים אחרים, רוקנ'רול נשאר שפת האם שלי. וסוניק יות' הם להקת האם שלי. הם היו הלהקה הראשונה שבאמת חלמתי במשך שנים לראות בהופעה. הם היו הלהקה הראשונה שבאמת אספתי כל אלבום שלה בדקדקנות מרשימה. ובמקום מסוים סוניק יות' מנסחים עבורי את האופן שבו יכול אדם לאהוב להקה.

אם עצרתם פעם והיה נדמה לכם שזה אבסורד שאדם הוא בהכרח ההמשך של מי שהוא היה ביום שלפני כן, אולי אתם מתקרבים ללנגוס בפרדוקס שהוא סוניק יות', הלהקה שאף פעם לא הייתה צריכה להמציא את עצמה מחדש מרוב שהתגלגלה מניצניה הרועשים בניו יורק של תחילת שנות השמונים, אל, מקץ שני עשורים, המסעות הפסיכדליים האיטיים והמלודיים להדהים של "Murray Street" ולאחר מכן "Sonic Nurse", באצילות של מחליקה על הקרח באולימפיאדת החורף. הסאונד של סוניק יות' הוא כמו צורה הנדסית מושלמת ובלתי אפשרית, שמכל זוית שממנה תסתכל עליו, הוא יראה לך פתאום כמו משהו מוחלט: סוניק יות'? לא, הם תמיד היו בדיוק כאלה, מלודיים, הזויים מעט, מהוססים. או שלא, בעצם, הם תמיד היו רק במרחק צעד אחד מלנגן פאנק-רוק מחוספס, כועס, פוליטי, עם השירה המושלמת של קים גורדון. סוניק יות' הם תמיד מלוא היותם באותו הרגע. אולי בגלל זה הם קראו לאלבום האחרון שלהם "The Eternal".

האלבום הזה מרגיש כמעט כמו כל הקריירה שלהם החולפת בפאסט-פורוורד מול העיניים: הוא נפתח הכי חזק והכי רועש, כשקים גורדון גונחת ונוהמת, והשיר השני שמתפרץ בדואט יפייפה שלה עם ת'ורסטון מור, כשהם שרים על Anti-Orgasm אתה אומר לעצמך, בכל מקרה אין בעולם הזה אורגזמות כמו שיכול לחוות ביחד הזוג הקסום הזה, אז אולי באמת מה שאני צריך בחיים זה אנטי-אורגזמה. גם לי רנאלדו, שתמיד יהיה בשבילי האנדרדוג האהוב של הלהקה, מקבל יותר זמן מיקרופון מבדרך כלל, והוא נשמע יפה מתמיד בשיר הלפני אחרון של האלבום, ""Walkin' Blue, עם טקסטורות הסרף-רוק המזוגגות האלה ברקע, וזה קורה רגע לפני "Massage the History" הכמעט אפי (כמו היסטוריה, אבל כמעט אפי, כי מה יכול להיות אפי במסאז'?).

ואם הלכת שישה עשר אלבומים שלמים עם סוניק יות' ואתה רוצה אולי סוף סוף לענות לעצמך לעניינה של החידה שלהם, אז מבלי לנסח שאלה אתה מקשיב להם באמצע הלילה ואומר פתאום: "כי הקסם שלהם, הכישוף, מסתכם ביכולת המדהימה שלהם תמיד להיות נאמנים לעצמם של אותו הרגע, ולא של מה שהם היו בעבר או מה שהם ירצו להיות בעתיד. וזה מה ששימר את הסאונד שלהם כזיקוק טהור של המשמעות המילולית של השם שלהם: נעורי הצליל".

Sonic Youth - The Eternal / Matador Records