הצד היחיד של המת'רס

כתרים רבים נקשרו לאמינם, הלא הוא מרשל מת'רס, שהוא, בעצם, סלים שיידי. רבים כמעט כמו השמות והזהויות שהדביק לעצמו, בהצלחה כזו או אחרת. את האגדה על הראפר הלבן מדטרויט שבנה את עצמו במו ידיו, מין פרפרזה מפתיע על החלום האמריקאי, או סתם וויט טראש עם הרבה מזל ולשון חדה, אתם כבר מכירים. גם את הקריירה הזניחה כשחקן ואת ההישגים החלקיים כמפיק. תוסיפו לזה את את העבר והווה כפרובוקטור, כילד רע, הכבשה הלבנה בצאן של ד"ר דרה כבר טחנו בכל כתבה.

היה ברור שההבטחה ש-"Encore", האלבום משנת 2004, יהיה האחרון, היא הבטחת שווא. הרי אין כמעט ראפרים וותיקים שלא עצרו בצד, אמרו שנגמר להם הסוס, אבל חזרו בהם לאחר מכן. כך קרה הפעם גם עם אמינם, שהוציא את אלבומו השישי "Relapse" (“נפילה מחודשת"), באנגלית המילה מופיעה לרוב בהקשר של מחלה או התמכרות לסמים, ואכן, מת'רס מכור לקהל, מכור למיקרופון – לא שזה רע – מכור לפרובוקציות. נרקומן ציבור.

מה יש לאמינם להציע לנו אחרי חמש שנים של העדרות - תובנות חדשות? סאונד מהפכני? אולי קורבנות טריים? במקרה הזה קורה בדיוק ההיפך - “We Made You”, הסינגל הראשון ששוחרר מהאלבום, נשמע בדיוק כמו עוד אחד מהשירים שאמינם הקליט בשיא התהילה שלו, איפשהו אחרי האלבום השני, קצת לפני אלבום הבכורה של D12. גם שאר האלבום מורכב מאותם מוטיבים ישנים - לזה הוא ישסף את הגרון ובזו הוא יתקע כדור, אבא שלו אף פעם לא היה שם בשבילו ואמא שלו זונה. הוא עדיין משוגע על הבת שלו (מובן), המבקרים בעיתונים לא מבינים כלום (אבל מקנאים בו נורא), וארה"ב היא מדינה שמרנית ומדכאת (סוף סוף אנחנו מסכימים, מרשל). בקיצור, אותם שירים ישנים של כל האלבומים הקודמים, וגם ההתפתחות המעטה שהוא עושה כאן – צפויה לחלוטין ומתקדמת לפי אותו קו לינארי שבו הוקלטו גם קודמיו.

היפ הופ הוא אולי הז'אנר המוזיקלי הביוגרפי ביותר שקיים. להבדיל מהמסורת של הרוקנ'רול, על כל גווניו, שגם הטקסטים האישיים ביותר בו לעיתים קרובות מסתתרים מאחורי מסכות של דימויים, הראפר מגיש את עצמו לרוב עירום, על צלחת. אבל רק לספר את עובדות חייך עדיין לא יוצר ביוגרפיה. לאמינם יש את מי להאשים, אבל הנה, במשך שישה אלבומים הוא לא מגיע לתובנות אמיתיות על עצמו, משהו יותר מקורי מ"הייתה לי ילדות מחורבנת", בבקשה – חומר גלם הרי יש. רק לא נעשה ממנו שום דבר מעניין. התוצאה? אלבום כל כך חסר ייחוד שהיה ניתן לכתוב עליו את אותה ביקורת גם מבלי לשמוע שניה אחת ממנו. וזה לא שהחומר המוצע כאן רע במיוחד – יש ביטים קליטים, וכשהקול המאנפף מעט של מת'רס לא מעצבן אותך, אפשר בעצם להנות מהחריזה הקצבית שלו. אבל זה לא מציל את המאזין משיממון. הנה לכם הטרגדיה האמיתית של אמינם: שנון אבל לא מצחיק, חכם אבל לא נוקב, ובעיקר, תמיד ידע להאשים את כולם בצרות שלו, רק לא את עצמו.

Eminem - Relapse / Interscope