בשם האב

כשהורה הופך לחלש מילדו מתרחש היפוך תפקידים בלתי נתפס. התהליך הזה, שבו מי שהביא אותנו לעולם הופך לתלוי בנו, לעולם יראה מנוגד לחוקי הטבע, טבעי ככל שיהיה. רונה קינן, שאביה, העיתונאי, הסופר המשורר והפסל עמוס קינן, סובל מדמנציה בדמדומי חייו, התמודדה עם התהליך הכאוב הזה באמצעות היפוך תפקידים אמנותי. היא יצרה את "שירים ליואל" – אלבום שבו היא מלווה את בן דמותו של אביה במהלך תחנות חייו, עוטפת אותו מלידתו ועד לאחריתו כשהיא לובשת ופושטת תפקידים שונים בחייו.

במחזה היא מגלמת את אביה, את אמו, מספרת יודעת כל המתארת את אהבתו הראשונה ומזהירה אותו מפני אותו קרב הרה אסון, ועוד. מכל תו באלבום זועקת כמיהתה לגונן על אביה, המגיעה לכדי זיקוק ב"שיר הנוצות", בו היא שרה על רצונה להיות "כרית נוצות שתספוג את הכדור במקומך" ו"מגבים זקופים לעיניים שלך אם פתאום תרצה לבכות". קינן מצליחה לתאר בצורה אישית ומפעימה את החוויה האנושית הבסיסית הזו, וזהו אחד הדברים ההופכים את האלבום להישג אמנותי נדיר.

העיבודים וההפקה אינם מצליחים להעניק ללחנים את הגיבוי לו הם כה זקוקים. עיבודיו של יוני סילבר מטיבים להתכתב נושאי השירים אך אינם אחידים ומאחרים להתפתח. כמוהם, גם ההפקה המוזיקלית של אסף תלמודי רזה מדי. באלבום העוסק בתכנים כה קשים היה מקום לבחור בצליל מחוספס יותר, כזה שיבטא את ההתמודדויות שמתארת קינן. בפועל, עוטף את השירים צליל המנוגד לתכניהם, והדבר אינו משרת אותם. רוב השירים אקוסטיים ועטופים בשכבה דקה של כלי נגינה ופעם אחר פעם האוזן מתחננת לליווי עשיר ומלוכלך יותר, כזה שישלים את נקיון שירתה של קינן. דוגמה לכך אפשר לשמוע ב"אם תלך לשם היום", את רובו מבצעת קינן כשהיא מלווה בגיטרה אקוסטית בלבד, כשכלי נגינה נוספים מצטרפים מאוחר מדי. כתוצאה מכך, השיר היפהיפה הזה נשמע כסקיצה יותר מאשר כגרסת אולפן.