מאבדים את הבתולין

בקולו של אורי מרק עובר רעד שאי אפשר להתעלם ממנו. זה רעד שמעיד על בערה פנימית, כזו שמזינה את היצירה ודבקה במאזין. יש לזמר הצעיר הזה יכולת נדירה להביע רגש בשירתו - הוא כואב, מתריס, חומל, זועם והאזנה לשיריו הופכת את הבטן פעם אחר פעם. באלבום הבכורה שלו מציג המוזיקאי בן ה-25 צליל ייחודי ומגובש להפליא - רוק ישראלי בעל ניחוח סובייטי-אירופאי שלא נשמע כמו משהו שמתנגן כיום ברדיו. לעתים הוא מזכיר את רפי פרסקי, פעמים אחרות את נעם רותם, אך יותר מכך, הוא מביא קול חדש שקשה להישאר אדישים אליו.

כדי לחוות את כל לא צריך יותר מהאזנה אחת ל"לא לדבר על מין", שיר הנושא ואחד מהסינגלים המוצדקים שנשמעו כאן בחודשים האחרונים. אחריו באלבום תמצאו שירים מופלאים כמו "רכבת" - תמהיל מפעים של געגועים ותקווה, "בדם", שיר כמיהה בעל טקסט מרהיב ביופיו, "החטא" המחשמל, ו"משוגע" – שיר אהבה עוצר נשימה. רק שניים מהשירים נופלים מהרף הגבוה שמציבים השאר ("להתפתות", "ים המלח"), והם לא משנים את העובדה שמדובר באלבום הבכורה הטוב ביותר שיצא כאן בחודשים האחרונים.

רוזן מתגלה ככותב וכמספר סיפורים מחונן המספק דימויים מסחררים כמו "מתפזר לאלף כיוונים כמו מלח שנשפך על השולחן" המופיע השיר המצוין "בתים בעיר". צליל אלבומו נע בין אינדי פופ לרוק אלטרנטיבי תעשייתי וחושף השפעות שנעות מבק ועד לרוקפור, ששניים מחבריה, איסר טננבאום ומרק לזר אף מנגנים בו.

כמו אלבומי בכורה רבים, "כל המקומות האלה" פונה לכיוונים מוזיקליים ותוכניים רבים. מיקוד נוסף היה עשוי להפוך אותו למדויק ולחזק יותר. עם זאת, הוא מציע שירים ורעיונות רבים שמומלץ מאוד להיחשף אליהם וממצב את רוזן כיוצר מסקרן שכדאי לעקוב אחריו.