פרסי הגרהאמי

לעיתים נהוג לחשוב שמבין פליטי Blur, דיימון אלברן הוא הפעלתן והנמרץ שממשיך לתת עבודה גם אחרי שכולם התפזרו, לא ברור אם זה בגלל שהיה הסולן או סתם כי הפרצוף שלו יותר יפה. בפועל, הוא עבד לאורך העשור האחרון, גם בתקופה שהלהקה היתה קיימת, על פרויקטים עצמאיים ושיתופי פעולה שונים, אך חוץ מהגורילז, שלא פועלים בצורה חלקה, אף אחד מהם לא נמשך לאורך זמן – העניין הוא שעשיה מהסוג הזה גררה אחריה כמות בלתי מבוטלת של תשומת לב ואור זרקורים מחוזק. גרהאם קוקסון, הגיטריסט, שהחל גם הוא לפזול למונוגמיה לקראת סוף העשור הקודם, עבד באינטינסיביות על קריירת סולו שהחלה באלבומי פולק בהפקת לואו-פיי, מרחק שנות אור מהמוזיקה המקורית של בלר, עד שהגיעה לשיא של דיסטורשן באלבומים "Happiness in Magazines” שיצא בשנת 2004 ו-“Love Travels at Illegal Speeds” שהופיע שנתיים אחריו.

כעת הוא מוציא את “The Spinning Top”, האלבום השביעי שלו, שבאופן מפתיע, חוזר למקורות של עצמו, ובכלל, אולי של המוזיקה ממנה הושפע. כבר בשיר הפותח, “Look Into The Light” נפתח הצוהר שחושף את הטון שעתיד לחזור על עצמו בחלק מהאלבום – אם ניק דרייק היה חי, הוא בטח היה מוחמא למדי מאיך שמישהו לקח את הסגנון שלו ויצר לו מקבילה משודרגת. ככל שמתקדמים לאורך האלבום, מתבהר כמה שקוקסון הוא עילוי לא רק כשהוא מכסח את הגיטרה החשמלית, ושמגע הקסם שלו עובר גם בפריטות העדינות על האקוסטית. “This House”, השיר השני באלבום, הוא אחד היפים בו. הוא קצר למדי, אך מרגש להפליא, וממלא בדיוק את ייעוד האלבום כפי שקוקסון הסביר אותו – ללוות אדם במהלך חייו, מלידתו ועד מותו.

שיר נוסף שראוי לציין הוא “If You Want Me”, שמלווה בסאונד כבד יותר מבשאר האלבום עם גיטרה חשמלית ותופים, שיחד מזכירים מעט את השירים השקטים בתקופה המאוחרת של בלר. גם “Dead Bees” ממשיך את הקו הזה בליווי תופים לכל אורכו, וכשמגיעים ל-“Sorrow’s Army” כבר ברור שקוקסון חרש היטב על פולק מסוף הסיקסטיז כדי להגיע לתוצאות כאלה.

התהליך של הרצף עליו דיבר קוקסון הוא בלתי מחייב, גם האזנה לשירים באופן מפוזר שומרת על האינטימיות ומעניקה הצצה מקרוב לתחושות של מלנכוליה כמעט אובדנית וסלידה עצמית מעורבת בנוירוטיות קיצונית; אלה בולטות בעיקר לקראת סוף האלבום, כמו ב-“Feel Alright” שדווקא עטוף במקצב מצועצע ומהנה, ו-”November" המדהים שנשמע כמו שיר הולם ללוויה, אבל של מישהו שאוהבים.

למרות שישנו קושי מסוים לעכל את הצלילים הללו, הרמזים המקדימים כבר הגיעו לפני כמה חודשים ב-”GraceWasterland”, אלבום הסולו של פיט דוהרטי בו קוקסון ניגן בגיטרה, והכיוון היה דומה למה שאנחנו מקבלים עכשיו. שני האלבומים הופקו על ידי סטפן סטריט, שהיה המפיק של הסמית'ס (וגם של בלר), החיבור בינו לבין הגיטריסט המבריק של בלר אמור היה ליצור מפץ שיחזיר את הבריטפופ לאופנה, במקום זאת מתקבל משהו שמזכיר יותר את סיימון וגרפונקל. אין בכך שום רע, אבל מדובר בחריגה מהציפיות, ונראה שהתחושה הזו מגיעה גם מקוקסון עצמו, שמתקשה לשמור על אחידות ומשלב צליל מלוכלך גם במנגינות הטהורות ביותר. אין לראות בכך משהו שגורע מהאלבום, אלא בעיקר מקור להשערה שאולי קוקסון עצמו לא שלם עדיין עם הדרך המוזיקלית שלו ופשוט מנסה למצוא את הנתיב הנכון לצעוד בו.

Graham Coxon - The Spinning Top / Transgressive