אין אור ירוק
אחרי שהאזין לאלבום החדש של גרין דיי, אלכס פולונסקי ממליץ להם לעשות סיבוב פרסה חזרה לאולפן ההקלטות ולבדוק אם היה שווה לעשות אופרת רוק, שאמנם נשמעת כמו מופע איצטדיונים, אבל מתהדרת במסרים שחוקים ובנאליים
אחרי שנמכר במעל 12 מיליון עותקים, “American Idiot”, האלבום השביעי של גרין דיי משנת 2004 הוגדר על ידי רבים כקלאסיקה מודרנית, גם על ידי כאלה שלא החשיבו את עצמם לפני כן כמעריצים אדוקים של שלישיית הפאנק-פופ מקליפורניה. אולי זה בדיוק מה שהאמריקאים היו צריכים באותה תקופה, בשיאו של ממשל בוש – משהו קליט ומיינסטרימי שינער מהאדישות את כל אלה שלא הצליחו לבלוע את הביקורת כשנעטפה בצלילים של ראפרים גסים ובועטים, או לא הבינו אותה כשהוגשה בפולק מרומז. למרות זאת, לא מדובר היה ביצירת מופת, אלא בלהקה של נערים ששכחו שהם כבר עברו את גיל 30 והחלו להתעניין בפוליטיקה.
“21st Century Breakdown” ("התמוטטות המאה ה-21") האלבום החדש של הלהקה, הוא במובן מסוים ההמשך של קודמו, וכנראה גם גזר הדין לכישלון של גרין דיי להחזיר לעצמם את האופי והתהילה שליוו אותם בתחילת הקריירה. האלבום, שמוגדר על ידי חברי הלהקה כאופרת רוק (מחלוקת לשלושה חלקים בני שישה שירים), המגוללת את סיפורם של זוג פאנקיסטים מאוהבים שנמצאים במירוץ אחר החלום האמריקאי, וכשמדובר בחלומות, לא משנה מאיזה סוג – באופן אוטומטי מתקבלת הלגיטמציה להמנונים דביקים שמורכבים על רחמים עצמיים וכעס. הבעיה היא שהכעס הזה מזכיר יותר טינייג'ר עם פוני שההורים הגבילו לו את שעות היציאה, ולא פועל קשה יום (או אפילו סתם פקיד בבניין משרדים עצום) ששוב נדפק על ידי המערכת.
בעוד ג'ורג' בוש היווה סיבה מרכזית לכתיבת “American Idiot”, לא ברור מי המטרה של בילי ג'ון ארמסטרונג הפעם, ונראה שכאן נמצא המבוי הסתום של האלבום, שאליך מתווספת העובדה שלאורך 71 דקות נבנית עלילה מפותלת שמאבדת את עצמה קצת לפני האמצע, בלי שיהיה לה מסלול ברור ששומר על קו מרכזי בסיפור.
מה שגרין דיי לא חשבו עליו, זה שאולי היה עדיף להוציא אלבום שימותג כגרוע, ולא כזה שייתפס כבינוני, כפי שקורה פה. הדבר היחיד שמציל את האלבום זו ההפקה של בוץ' ויג (נירוונה, סוניק יות', גארבג' וסמאשינג פאמפקינס), אז בעוד המילים חסרות משמעות, הסאונד נשמע מעולה – הוא קליט, לעיתים ממכר ומעניק תחושה של מופע איצטדיונים. מצד שני, כפי שלמדנו על בשרנו, לא כל מופע איצטדיונים הוא מוצלח. אם השנה היתה 1998, היה בכך משהו מלהיב, כי הלהקה אמנם נותנת את המיטב שלה, שכזכור, היה נהדר בעיקר בשנות התשעים, אולם קשה להרגיש פה אווירה של המאה ה-21, אבל לפחות שם האלבום לא משקר בכל הקשור להתמוטטות.
“21st Century Breakdown” אמנם הרחיב את המשטח שעליו נבנה “American Idiot”, אבל לא הותיר שום רצון לחזור ולדרוך בו. הפוטנציאל שהיה לאלבום הזה להפוך ליצירה משמעותית בקריירה של גרין דיי נגוז כשהאלבום נזרק לתוך פורמט שאיבד את הרלוונטיות שלו לפני שלושה עשורים. הדבר הכי גדול שיקרה בעקבות האלבום, מלבד הגדלת חשבון הבנק של חברי הלהקה, זה שילדים בני 16 שלא זכו להכיר “Dookie” או “Nimrod” אולי ירקדו קצת לצליליו - וזה בסדר גמור, כי גם את העבודה הזו מישהו צריך לעשות.
Green Day - 21st Century Breakdown / Reprise