אוף וויט
תתעלמו מכך שג'יימי לידל הוא לבן, מדובר באחיזות עיניים - עם לב שהושאל מזמר נשמה שחור, קול מדהים והרבה חינניות, הוא הקפיץ את הזאפה בתל אביב עם סול של שנות הארבעים שעורבב באלקטרוניקה של מועדון האוס ניו יורקי
הדבר הראשון שקופץ לעין כשג'יימי לידל עולה לבמה של הזאפה זה מה שהוא לובש: זוג מכנסי פיג'מה מפוספסות, מעל סינקרס בצבע כסוף חלל, ומתחת לטרנינג כחול שידע ימים טובים יותר. מכיוון שכל מה שיש על הבמה מלבד ג'יימי זה שולחן עם מיקסר אימתני, לפטופ קטן וכמה סמפלרים וסינתיסייזרים, קשה להתעלם מהאאוטפיט האקזוטי.
כשלידל מפעיל את ערימת הציוד שלו, תופס את המיקרופון ומתחיל לשיר, אני חושב דווקא על מה שהוא לא לובש: ללידל, בריטי גבוה, לבנבן וגיקי למראה, יש קול וסגנון שירה שהועברו אליו באורח מסתורי דרך מחסומי הזמן והגזע משנות הארבעים, שם אכלסו את גופו של זמר נשמה שחור כלשהו. אתר האינטרנט שלו מזכיר השוואות לליטל ריצ'רד, סליי סטון, אוטיס רדינג, פרינס ועוד כמה שמות, וכשעוצמים את העיניים קל לדמיין אותו עטוף בחליפה אדומה עם נצנצים, כשמאחוריו חמישיית נגנים בטוקסידו.
בניגוד לחלק ממהופעות של לידל, בהן הוא אכן מופיע מלווה בלהקה, הפעם זה רק הוא והמכשירים, שמשמשים לסירוגין כסוג של פלייבק ולהפקה של אלקטרוניקה חיה. כשהוא מסיים עם בלדת הסול "Game For Fools“ וחוזר אל מאחורי הקונסולה, המחוגים עפים כמה עשרות שנים קדימה ואווירת המוטאון מפנה את הבמה לטובת "City”, קטע שמתחיל כהאוס מהיר שיושב על באסים עצומים ומתפתח לכאוס מוזיקלי שמטיח זה בזה ביטבוקסינג, צרחות סול וחריקות של סינתיסייזרים מעונים.
כשהטירוף מסתיים, לידל חוזר אל המיקרופון עם Wait for Me”" הפאנקי מהאלבום האחרון “Jim”. המשך הערב מזגזג בין שני הקצוות האלה – שירים קליטים ושמחים בהם לידל ניצב בחזית הבמה כשהמכשירים מספקים את הגיבוי המוזיקלי, וסשנים חפירתיים בהם הוא רכון על הכפתורים ומתיך ז'אנרים אלקטרוניים אחד לתוך השני, כשחלק מהזמן שני הסוגים מתערבבים. הקהל, מצדו, רק מתחמם מרגע לרגע, עד לנקודת הרתיחה שמגיעה כשבשיר האחרון לפני ההדרן,"Another Day", כשלידל יורד מהבמה אל תוך השורות הראשונות משל היה גלעד כהנא ב"רמי מואשם באחזקת סמים קלים".
לידל רחוק אמנם מלהקרין כריזמה בימתית של פרונטמן טבעי, ולרגע הוא מזכיר קצת בסגנון הריקוד שלו ילד מגודל שמצלם את עצמו בחדר השינה ומעלה ליוטיוב, כשהוא עושה ליפסינג לזמר הסול האהוב עליו. רק שבמקרה הזה ג'יימי עושה ליפסינג לעצמו, והוא כל כך עמוק בעניין שזה לגמרי כובש, ומפצה על כל מחסור בקוליות גופנית שאולי הלכה לאיבוד בדרך. כש-“Multiply “ מסתיים והאורות נדלקים, אנחנו זורמים החוצה עם עוד 300 חנונים ישראלים עם חיוך מעולף, כזה שיש רק לאנשים שבדיוק סיימו לקבל מסאז' אקוסטי משובח מחנון בריטי לבן עם לב שחור ענק.