פיט בול

בקיימברידג' שבמסצ'וסטס יש בחור אחד בשם מייקל אנג'לוס שיכול להתרווח על הכורסה, לשאוף קצת עשן ממה שמעשנים אצלו בעיר, ולהיות ממש מרוצה מעצמו. שמונה חודשים עברו מאז שהלהקה שהוא עומד בראשה, Passion Pit, הוציאה את “Chunk Of Change”, אי-פי הבכורה שלה, והאלבום הראשון, “Manners” כבר נוחת על המדפים של המכירות המוקדמות, והם בערך הלהקה הכי מתוחזקת מצד תקשורת המוזיקה, אחרי שבסוף 2008 כמעט ולא היה אף אתר אינטרנט או מגזין מוזיקה שהעזו שלא להכתיר אותם בתור 'הלהקה המבטיחה של 2009'.

מגיע לפאשן פיט ריספקט אדיר על הזריזות. הם היו יכולים למשוך את הבאזז של הסינגל המצוין “Sleepyhead” (מתוך האי-פי, אבל נכנס גם לאלבום) לפחות עוד חצי שנה, בדרך היו דולפים כמה דמואים מתוך האלבום, וכולם היו שותקים וממתינים בלי לקטר. במקום, הם לקחו את ההצלחה של אותם שישה שירים שדחסו את כל הטוב שאפשר לחשוב עליו (הוט צ'יפ פוגשים את דן דיקון שבדיוק חזר מהופעה עם הפוסטל סרוויס שחגגו כל הלילה עם אנימל קולקטיב), פירקו אותם לגורמים ובדקו מה עובד הכי טוב כדי להוציא מזה אלבום שיעמוד בציפיות – כי להוציא אלבום מאכזב זה הרבה יותר גרוע מלהוציא אלבום שהוא סתם מעפן.

אם מישהו יהיה מוכן להתערב על זה, אני מוכן לשים כסף שאנג'לוס לוקח כמה שאיפות מבלון הליום לפני כל שיר, אחרת אין דרך הגיונית להסביר (כזו שלא כוללת את צירוף המילים "תפסו לו באשכים") את הקול שלו, שיחד עם הסאונד של שאר הלהקה (הרבה סינתיסייזרים, קלידים, גיטרה בס ותופים) יוצר שירים שרובם מצליחים להביא לרמה מסויימת של התרגשות. האלבום נפתח עם “Make Light” התזזיתי שנשמע כאילו כל הצליל של הלהקה נדחס לתוכו, המחשבה הזו מסתיימת עם “Little Secrets” שמגיע אחריו, שנפתח עם מנגינת גיימבוי על סטרואידים וממשיך בפריצה של ילדי מקהלת בית ספר מניו יורק שמלווים את הלהקה בקולות רקע.
“The Reeling” השיר הרביעי באלבום, הוא בדיוק מה שהופך להקות כמו פאשן פיט לגדולות כל כך, מסוג השירים שיהיו השיא בהופעות שלהם ויתנגנו בעונות הבאות של כל סדרות הדרמה/נוער שמתהדרות בפסקול ראוי.

הנקודה היחידה באלבום שעשויה להיות שנויה במחלוקת היא ההפקה שנשמעת מהודקת ונקיה מדי, ללא מספיק שריטות או לכלוך שיגרמו לאנג'לוס וחבריו להשמע מסוקסים יותר. מצד שני, ייתכן שזה חלק מהשינוי שהם כופים על עצמם, שברור בהחלט בהתחשב בכך הסקיצות לאי-פי הוקלטו על הלפטופ של אנג'לוס כשהוא הקליט לחברתו דאז שירים לוולנטיין. היא מצידה, השמיעה אותם לחבריו שהתעקשו לגבש אותם לכדי משהו אמיתי, כשסביר להניח שההצלחה שהם זכו לה הגיעה לרף הרבה יותר גבוה ממה שהם יכלו לצפות.

למרות שפאשן פיט נשמעים כמו שילוב של הרבה הרכבים אחרים, הצליל שלהם ייחודי באופן מרשים, הוא חף מניצוץ של חקיינות, כשלפעמים מתקבלת ההרגשה שהם פועלים מחוץ לגבולות המוכרים, מנותקים מהמוזיקה שסביבם ויוצרים את מה שמרגיש להם הכי נכון באותו רגע, כשבאופן מקרי לחלוטין זה נופל לתבנית של אינדי-אלקטרו-פופ, הז'אנר הכי עתיר הייפ בסביבה. וככה, עם הרבה מאמץ, גישה גיקית ושירים שנמצאים על התפר הדק שבין גודש משביע לעומס מכביד, פאשן פיט הוכיחו שחיבוק הדב שקיבלו בחודשים האחרונים היה מוצדק לחלוטין – אז גם אם היה בכך משהו מעצבן בהתחלה, בדיעבד אפשר לקבוע שמגיע להם.

Passion Pit – Manners / Frenchkiss Records