דפשים בלי הפסקה

בשנת 2006, במהלך סיבוב ההופעות של "Playing The Angel", דפש מוד הופיעו בפראג. את הכרטיס רכשתי חצי שנה לפני שנודע שאת סיבוב ההופעות הזה הם אמורים לסיים בישראל (מה שכידוע, לא קרה לבסוף). מטוס מלא במעריצים הנחית אותנו לשלושה ימים בעיר הקפואה, והבילד-אפ היה כמעט בלתי נסבל. להופעה הגעתי מתוחה וחדורת ציפיות בידיעה ברורה שלא משנה מה יקרה על הבמה באותו ערב, לי זה לא יהיה מספיק.

מכל הבחינות ההופעה בפראג היתה מעולה, מדויקת ומקצועית - הסאונד, מסכי הוידאו, דייב בחליפה השחורה, הכל תקתק כמו שעון. אבל לא היה שום דבר באמת מיוחד שמבדיל בין ההופעה הזו לבין אלה שקדמו לה או התקיימו אחריה. הסופר מקצוענות של ההרכב היתה מורגשת בכל פרט עד כדי תחושה מכנית ומשומנת, אפילו יותר מדי. הם עשו את העבודה במשך שעתיים יעילות במיוחד והמשיכו הלאה. המעניין היה שבניגוד אלי, לקהל הצ'כי, שלרובו הגדול לא היתה זו ההופעה הראשונה של דפש מוד, היה בסדר. להם זה בהחלט הספיק. הם שחו בחומר, ומבחינתם, במקרה הכי גרוע - אם לא יהיה טוב, בסיבוב הבא הם יהיו פה שוב ממילא.

אמש, בדרך לכסא שלי ביציע 3 חשבתי שדווקא בגלל שאנחנו לא מורגלים בתרבות הופעות ענק כמו זו של דפש מוד, ובטח לא בכך שלהקה בסדר גודל כזה פותחת אצלנו את סיבוב ההופעות שלה, זה ייתן לאירוע את אותו ערך מוסף שחיפשתי ואפשר יהיה לדבר במונחים כמו "גודל המעמד".

בהופעה באצטדיון רמת גן התגלה פער מסוג אחר, אפילו מעציב מעט. דפש מוד עלו על הבמה להופעה משוחררת בהרבה מזו שהתקיימה בפראג שלוש שנים קודם לכן, ניכר היה שהם מתרגשים מגודל המעמד והם עשו את מה שהם עושים הכי טוב – מופע רוק מושקע ואנרגטי בנוסח דפש מוד של 2009. לקהל כאן זה לא לגמרי התאים כי אנחנו לא יודעים איך זה אמור להרגיש באמת. היו רגעי שיא במופע, ללא ספק, אבל זה היה ברור שאת הצמא של הישראלים הופעה אחת לא תרווה, ובטח שלא ההופעה הזאת. הקהל האירופאי שמכיר את ההופעות האלה, שאינן מהוות אירוע היסטורי בשבילו, אולי יתרגש יותר מהוידאו ארט של אנטון קורבין ומהמופע בכללותו, כיחידה אחת. אבל אנחנו רצינו לראות אותם יותר על המסכים מאשר ליהנות מההופעה עצמה, לראות שהם באמת כאן, להתחבר אליהם יותר וקצת פחות לפן האמנותי והויזואלי החזק של המופע. כאן הרעב הוא אחר - רצינו לקבל עוד מאותם שירים שגדלנו עליהם ופחות את האלבום החדש, שבאירופה, אגב, כבש את המצעדים.

ההופעה הייתה טובה, אך גם מהולה בידיעה שאולי על מרבית הקהל כאן היא היתה קצת גדולה. ייתכן שהיא לא תאמה את מה שדפש מוד מורגלים אליו - קהל שחי תרבות של מופעי ענק על בסיס יומיומי כמעט, שבשבילו להגיע להופעה כזו זה עניין של מה בכך. אולי, שכשיש באמתחתך ציפייה של למעלה מעשרים שנה. כשיש לנו זיכרון של ביטול כואב ותחושה בסיסית של חוסר ודאות עד הרגע שהם עולים לבמה, לעולם לא נוכל לקבל מספיק.

חובה למעריצי דפש מוד: סיקור מלא ומיוחד של ההופעה בישראל

>>> אז איך היה בדפש מוד?
>>> דייב גהאן אולי מדהים, אבל שולי דיכנו לא קיבלה ממנו מספיק
>>> פיני אסקל, לעומת זאת, קיבל יותר מדי - אבל רק בפייסבוק ובטוויטר
>>> עבור נמרוד צוק, שיא ההופעה היה לנסוע חזרה הביתה