ליהנות מהשקט
עבור נמרוד צוק, שאמנם גדל באייטיז אך פיתח טעם מוזיקלי רחוק שנות אור ממה שהציעה התקופה ההיא, השיא בהופעה של דפש מוד התרחש ברגע שבו התניע את הרכב ונסע הביתה
34 דקות ארכה הנסיעה שלי מההופעה של דפש מוד בחזרה הביתה: 10 דקות במונית מאיצטדיון רמת גן לרכב שהושאר לחנות ליד משרדי nana10 בגבעתיים, ועוד 24 דקות במכונית לפלורנטין, עם סיבוב באלנבי כדי להוריד בבית את אלכס, אחד מעורכי המשנה של הערוץ. 34 דקות של שקט מענג, מהסוג שמגיע לרוב אחרי שהשכן המאותגר התנהגותית שלי מסיים את סשן הצרחות השבועי על שותפתו לדירה ועוזב את הבניין.
הסטריאו ברכב שלי מקולקל כבר די הרבה זמן. לרוב זה נחשב בעיני לחסרון, אם כי כנראה לא מספיק כדי שאטרח לתקן אותו. הפעם הפכה התקלה להזדמנות לתפוס רגע נדיר של חסד, במהלכו ישבנו במכונית המתגלגלת ונטולת המוזיקה, תשושים מההופעה ועוד יותר מהחיפוש האינסופי אחרי המונית, ונהנינו עד מאוד מהעדרם של צלילים מעיקים מכל סוג שהוא.
אחרי שנטשנו את המונית, התחלתי לנסוע במורד רחוב אלוף דוד ופניתי לרחוב עודד כשברקע לא מתנגן שירם הידוע של הדפשים, “In Chains”. בדרך הטייסים נתתי גז בגל הירוק, כשהיעדרם המלבב של “I Feel You“ ו-“Question of Time” תורם רבות לאנרגיה החיובית. את הדהרה בלה גארדיה עיכבה אמנם שרשרת של רמזורים אדומים, אבל מצד שני לא היה צריך לסבול את “Walking in My Shoes", וזה היה ממש נחמד, באותו אופן שבו ביטול פתאומי של טיפול שורש ממלא את הלב שמחה.
כשחלפנו מעל האיילון לכיוון הרכבת, בלא ”Master and Servant“ שיפריע את הדממה המבורכת, אלכס שבר את השתיקה ושאל אותי מה אני מתכוון לכתוב על ההופעה. עניתי שאני מתכוון להגות בשאלה "למה 50 אלף איש מעוניינים לשלם יותר מ-300 שקלים לכרטיס כדי לראות את הלהקה המיותרת הזאת". למעשה השתמשתי במילה אחרת במקום "מיותרת", מעט חריפה יותר. אלכס הציע שאולי לא אשתמש בה, ואז השתתקנו שוב וסתם נרגענו מכך ש-"Question of Lust“ לא בוקע מסוללת רמקולים עצומת ממדים וקרובה מדי. קרובה מדי, במקרה הזה, הוא כל מרחק שקטן מקילומטר וחצי.
תמרון מסובך שכלל את הרחובות יהודה הלוי, יבנה, מזא"ה, יוחנן הסנדלר ובלפור הביא את אלכס די קרוב הביתה, וזאת בלי שהיינו צריכים לשאת אפילו דקה מהניג'וס של "It's No Good" או כל שיר דפשי אחר - ממילא רוב אלה שאינם Personal Jesus נשמעים כמו משהו שכבר באייטיז היה מבאס, וכולם מייצרים אצלי אפקט זהה: בדקה ה-3:52 אני מתחיל לשאת תפילה חרישית שהשיר הארור ייגמר כבר, ואחרי זמן שמרגיש כמו נצח, הוא באמת נגמר ומפנה מקום לתחושה קצרת מועד של הקלה, שמתאיידת מיד עם תחילת השיר הבא.
בשלב הזה התחלתי להדרים הביתה, כשגם הדקות האחרונות מלוות בחסרונה הנעים של מוזיקה לבנה, משמימה ועטופת אלקטרוניקה מעופשת. את הנתיב המדויק אמנע מלפרט פה כדי לא להקל יותר מדי על חברי הזרוע הצבאית של מועדון המעריצים הישראלי של דפש מוד, שודאי כבר זוממים לחטוף לי את החתולים ולהעלות את הספה שלי באש. את השקט קטעתי כשהתיישבת מול המחשב והזרקתי לוריד מנה כפולה מ-“Hold Time“ האלבום האחרון והמשובח של M. Ward. אין מה לעשות – יש אנשים שיודעים לעשות מוזיקה טובה, ויש כאלה שסתם עומדים על במה בלי חולצה ומלטפים מיקרופונים.
חובה למעריצי דפש מוד: סיקור מלא ומיוחד של ההופעה בישראל
>>> אז איך היה בדפש מוד?
>>> דייב גהאן אולי מדהים, אבל שולי דיכנו לא קיבלה ממנו מספיק
>>> פיני אסקל, לעומת זאת, קיבל יותר מדי - אבל רק בפייסבוק ובטוויטר
>>> עשר ההופעות הגדולות ביותר שהתקיימו בישראל