מי גהאן של אמא?

זה היה מחזה מרהיב אמש באיצטדיון רמת גן. הפקה מושקעת, במה עצומה, שלל גשרי תאורה מפלצתיים, צפלין מרחף בשמיים ומתעד את עשרות אלפי הידיים שמושטות בערגה אל הבמה, ממנה יורד שביל פאלי אל לב הקהל, אותה נקודת מפגש מיתולוגית בין אומן מופיע לקהל שלו. ואקדח שמופיע במערכה הראשונה אמור לירות בשלישית, לא?

דפש מוד על הבמה. מאה אלף ידיים מריעות ועיניים נוצצות, ביניהן שלי. דייב גהאן מחשמל בחיוניות יוצאת דופן, אמנם בן 47, אבל פרץ האנרגיה והגמישות החתולית כובשים כל חלק על הבמה. כשהוא מועך לעצמו את המפשעה זה עדיין משכנע, גם תנועות האגן המפתות והתחת הבונבון בו השוויץ בפני הקהל שהצליח להתקדם קרוב מספיק. פרפורמר על בשיא הכושר.

הריאות שלי מלאות באוויר, מחכות לשירים שאני מכירה היטב, המילים מחכות לבקוע בווליום קולני עד שמתנפח הווריד בצוואר - את אלה מהאלבום החדש אני מקבלת באהבה, עוד אתרגל אליהם בעתיד - אך אהובי מונע ממני את המעט שביקשתי. קצת יותר מפסקול גיל ההתבגרות שלי או אפילו “Free Love” אחד שקט ואינטימי, גם בזה הייתי מתנחמת. כמו כולם שאגתי ברגעים מסויימים, התרגשתי באחרים, אך בסופו של דבר נותרתי כשתאוותי בידי, בלתי מסופקת.

חובה למעריצי דפש מוד: סיקור מלא ומיוחד של ההופעה בישראל

>>> אז איך היה בדפש מוד?
>>> פיני אסקל, לעומת זאת, קיבל יותר מדי - אבל רק בפייסבוק ובטוויטר
>>> עשר ההופעות הגדולות ביותר שהתקיימו בישראל