הגיע הזמן להחליף טסה

אלבומו השישי של טסה מתאר חוויות שעבר במהלך שלוש השנים שחלפו מאז צאת "לולה", אלבומו הקודם. "בסוף מתרגלים להכל", בדומה לקודמיו, מוכיח שטסה שהוא מלחין מוכשר שמספק מלודיות קליטות ומגוונות. גם העיבודים וההפקה, אותם ביצע עם ניר מימון, מוצלחים למדי. הם לא מביאים צליל נועז, אך מדגישים את האלמנטים המזרחיים ביצירתו של טסה ומשלבים אותם בפופ-רוק עשיר ומלוטש. בשילוב הזה אין אמנם כל חידוש, המתח שבין מזרח למערב הוא מוטיב מרכזי ביצירתם של רבים וטובים במקומותינו, מאהוד בנאי, דרך להקת שפתיים ועד לאלג'יר ולסוכריות. עם זאת הדגשת המתח הזה בעבודתו של טסה, בהחלט מוסיפה ליצירתו עניין.

נקודת התורפה של האלבום נעוצה בטקסטים שלו, את רובם כתב טסה, לבדו או בשיתוף פעולה עם כותבים אחרים. האלבום הוא מספר על חיפוש אהבה, בדידות, עצב, קשיים ופחדים. למרות שמדובר בנושאים חזקים ומעוררי הזדהות, התנסחויותיו של טסה על פי רוב חלשות למדי, ומפחיתות משמעותית מאיכות האלבום. טסה בוחר במלים פשוטות מאוד, בצירופי מלים ובדימויים כה שגורים, עד שהתכנים הליריים של האלבום לא מצליחים להתרומם אל מעבר לרמת היום יום, או לפחות להפוך את היום יום הזה למשהו מיוחד. דלות הטקסטים המקוריים בולטת מתמיד כשלצדם מבוצעים שירים של יענק'לה רוטבליט ואהובה עוזרי. חבל שכך, משום שכמכלול, מצליח התקליט לשרטט תהליך עגול ונוגע ללב של כאב והתמודדות.

מטבע הדברים, לא מדובר בתקליט אחיד. ההבדל בין רצועותיו אינו טקסטואלי בלבד, הן אינן מדברות בשפה מוזיקלית אחת. ההפקה המוזיקלית רחוקה מלהיות מהוקצעת, ורוב השירים יכלו לעבור הידוק נוסף. למרות זאת, האלבום מביא לא מעט שירים מהנים, ביניהם" Yellow hill", "Ponos (Diarrhea)" ו-"CCCP" המדבק. בשורה התחתונה, מדובר בהחלט ביצירה מוזיקלית שמומלץ להיחשף אליה.