נותנים את המקסימום

תחשבו רגע על הרייקס, הפיוצ’רהדס ובלוק פארטי. המשותף לכל ההרכבים האלה, מלבד המיקום הגיאוגרפי שמרכז את כולם בממלכה המאוחדת, זה שהפריצה שלהם היתה במהלך 2004/5 כחלק מצונאמי של להקות פוסט-פאנק שהציף את אנגליה ושאר היבשת, לאחר שבארצות הברית ניפנפו בהתלהבות בסטרוקס ובאינטרפול שעשו את המכה שלהם שנתיים-שלוש קודם לכן. התגובה הבריטית היתה מוחצת, כל אחד מהאלבומים שהלהקות הללו הוציאו היה בומבסטי בצורה ייחודית, כשביניהם חיבר קו אסוציאטיבי שמתבסס בעיקר על שייכות ז'אנרית, תקופתית, ויותר מכל – על ההייפ שנוצר מסביב.

בעוד בלוק פארטי והרייקס שרדו יפה את המעבר לאלבום השני, הפיוצ’רהדס התרסקו – הצליל החדש שלהם היה אנמי ומשעמם. באותה נשימה של האכזבה הזו, ראוי להזכיר גם את מקסימו פארק, חבורה נחמדה מניוקאסל שלא שיחזרה את המצוינות של אלבום הבכורה שלה, אלא שיעממה לחלוטין עם האלבום השני (למרות שהביקורות חלוקות, וגם המכירות היו די סבבה). עם זאת, בצירוף מקרים מעניין, קצת כמו אצל הפיוצ’רהדס, הם החזירו את הכבוד שלהם עם האלבום השלישי.

אפשר לשכוח מהבאסה שמקסימו פארק עשו לפני שנתיים עם "Our Earthly Pleasures“, האלבום השני שלהם. אחרי התקרית היבשה הזו, הם מצליחים להביא אותה ביציאה שיש מצב שתשרוד לפחות עד סוף הקיץ הקרוב. "Quicken The Heart", בהפקתו המוקפדת של ניק לאוני (יה יה יהז, ניק קייב, גאנג אוף פור, סופרגראס ועוד), מחזיר את כל אותם עיוותים יפים בקולו של פול סמית', הסולן, את ליווי הבס המרשים ואת ריף הגיטרות הממכר והכה מזוהה עימם שלא ניתן היה למצוא באלבום השני.

החזרה למוטב של מקסימו פארק ב-"Quicken the Heart“ היא תוצר ישיר של העבודה עם לאוני, כל שיר בנוי באופן מהודק ומוציא את המיטב מסמית' ושאר חברי הלהקה. כמעט כל שיר כולל שיאים קטנים מבחינה מלודית, שיחד עם המילים, שקיבלו פן מעט קודר, יוכל למלא חללים ריקים ברחבת הריקודים ולתפוס פינות קטנות בראש. כך למשל, "Wraithlike" שפותח את האלבום עוסק בזכרונות על אהבה אבודה, כשהמעבר לשיר השני, “The Penultimate Clinch”, מאדיר את האפלוליות עם צלילים שמזכירים לא פחות מאשר את ג'וי דוויז'ן.

"The Kids Are Sick Again", השיר השלישי והסינגל הראשון מתוך האלבום הוא נאום תוכחה קליט על שטחיות וריקנות של בני נוער. משם כבר ברור שהלהקה תפסה קו בוגר ושאפשר לשכוח מלהיטים כמו “Apply Some Pressure” ו-“Graffiti” מאלבום הבכורה. למרות זאת, השיר השביעי, “Let's Get Clinical”, מתעלם מהטון הרציני – גם אם לא יהפוך לסינגל ויזכה להכרה נאותה, הוא בעצם השיא של האלבום – שיר זיונים גרפי ומחרמן, לא משנה אם תיקחו אותו איתכם למקלחת, למיטה, או לשירותים במועדון, הוא לגמרי יעשה את העבודה.

מי שלא אהב את מקסימו פארק באלבומם הראשון, לא ימצא כאן את האלבום שילווה אותו בהליכות מיוזעות ברחבי העיר, וסביר להניח שיסתדר טוב יותר בלחפש את עצמו בהופעה של דפש מוד או כריס קורנל; בעוד מי שהתאכזב מהאלבום השני יקבל כאן פיצוי הוגן לעוגמת הנפש. מה שבטוח, זה שכשהם יחרכו השנה את במות הפסטיבלים – הפעם זה יהיה הכי לגיטימי.

Maxïmo Park - Quicken the Heart / Warp