עם דילן בקאדילק
בוב דילן מילא את תא המטען שלו בטקסטים עצובים על אהבה וחורבן, אקורדיון ישן וקול מזוקק עד שלמות, ועלה לכביש עם אלבום חדש. נמרוד צוק הצטרף לנסיעה
1. הקאדילק הקשישה משתעלת ורועדת לרגע, ואני שולח בבוב מבט עצבני. מתחיל להחשיך, קור רטוב ואכזרי רובץ בחוץ, והעיירה הבאה על הכביש הטקסני המתבודד הזה רחוקה לפחות עוד שעתיים נסיעה. אבל דילן רק מוריד את החלון, שם על עצמו התחלה של חיוך ומדליק עוד סיגריה איטית, בנינוחות של גיבור מלחמה בן 68 שכבר לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. הוא לוחץ על Play, ומסך עשן מתוק, דחוס ומעלף של בלוז חשמלי מציף את חלל המכונית: זה"Beyond Here Lies Nothing" , שיר האהבה הקודר שפותח את האלבום החדש שלו. כשהוא מגיש בקול הכי מחוספס עלי אדמות את המילים "אני מסתובב אחרי חצות, במורד שדרות של מכוניות מנופצות" אני יורק שריקה קטנה. "שורה טובה, בוב", אני ממלמל בהערכה. הוא רק ממשיך לחייך.
2. "מוליגנ'ס" עלוב ומרופט כמו שרק בר דרכים בצד הפחות טוב של אל-פאסו יכול להיות. שלט הניאון השבור בכניסה, המחומצנת הזועפת מאחורי הדלפק ושולחן הסנוקר שאף פעם לא ידע ימים טובים יותר נלקחו בשלמותם מקטלוג "הכל לבר המטונף". כשאנחנו נכנסים פנימה, ההמהום המעורפל מתחדד בפתאומיות והופך לזרם איטי של בס, מברשות תופים ומנדולינה מתגלגלת. על הצג של מכונת התקליטים מופיעות המילים "Together Through life / Life Is Hard". אנחנו מבקשים מהמחומצנת בירות. היא לא מזהה את בוב. "על מה הוא שר שם?", היא מנסה לפתוח בסמול טוק. "זה שיר על גבר שמספר לאשתו שעזבה כמה קשה לו בלעדיה", הוא מתמצת. "יש לי מספיק צרות משלי", היא עונה בעצבנות, ומדלגת אל " My Wife's Hometown". אקורדיון רחוק מתחיל לגלגל את השיר בהיסוס. "תמשיך ללכת, אל תתעכב, אני אומר לך, לעיירה ממנה באה אשתי קוראים גיהנום", מנסר הפזמון את האפלולית, והמחומצנת משתיקה את המכונה בבעיטה.
3. עכשיו כבר אין לנו ספק: המלון הזה רדוף רוחות. הרושם הראשון שהשאירה עלינו המרפסת המוארת המוקפת עצים והלובי החמים עם האח הבוערת העצומה, היה לגמרי מטעה. אנחנו יושבים בחדר, קופצים עם כל חריקת דלת ולחישת רפאים, ולא מצליחים להרדם. אני קם ונועל את הדלת, ובוב מוציא את האייפוד שלו ומחבר אותו לזוג רמקולים קטנים. "Forgetful Heart" עוטף אותנו בשכבות עבות ומנחמות של סאונד פריך, עד שאני עושה טעות, ממש מקשיב למילים ומקבל את הכאפה מהמשפט "לב שכחן, כמו צל שמהלך במוח. כל הלילה, אני שוכב ער ומקשיב לצליל של הכאב". חבל, ממש רציתי שהשיר הזה יהיה אופטימי כמו שהוא גורם לך להרגיש.
4. "מה בעצם עבר לך בראש", אני שואל את בוב, "כשקראת לשיר הזה שייק שייק מאמא?". אני מועך את דוושת הגז הכבדה של הקאדילק עד הרצפה, ורואה את המדבר הדרום קליפורני עף סביבנו במהירות שבה מדבריות מעולם לא תוכננו לנוע, ואת הישבן של המוסטנג האדומה הפתוחה מתקרב, סנטימטר אחרי סנטימטר. עוד שניה נצליח לעקוף אותה שוב. "תעזוב את השם בשקט, ותן לביט להיכנס לך לדם. רק ככה נצליח לעקוף את הכוסית הזאת", הוא נובח. זה בוב דילן, אז אני עושה מה שהוא אומר לי. כשאנחנו עוקפים את המוסטנג, הנהגת הג'ינג'ית משגרת אלינו נשיקה באוויר מאחורי זוג משקפי שמש עצומים.
5. השמש בדיוק מתארגנת להתכרבלות היומית שלה מתחת לקו האופק, כשאנחנו עוצרים את המכונית על שפת האוקיינוס, בקצה המצוק של סן דיאגו. בוב יוצא מהאוטו ומתמתח מעל הסוף של הגלים. האקורדיון של "It's all Good" מאבד שליטה והגיטרה מצטרפת אליו מלמעלה, צורחת עם השחפים. הפזמון רץ סביבנו במעגלים, "It's all good, It's all good, It's all good", ואפשר לשמוע, בסופו של בית שמדבר על אנשים עניים שהיו עוזבים את השכונה העלובה שלהם אם רק היו יכולים, את החיוך האירוני של דילן צומח, נמס אל תוך האצבעות העתיקות שלו והופך לצליל הכי שמח שמספר על העצב הכי גדול.
Bob Dylan - Together Through Life NMC United
אני עושה טעות, ממש מקשיב למילים ומקבל את הכאפה מהמשפט 'לב שכחן, כמו צל שמהלך במוח. כל הלילה, אני שוכב ער ומקשיב לצליל של הכאב'. חבל, ממש רציתי שהשיר הזה יהיה אופטימי כמו שהוא גורם לך להרגיש