חיים ביקום מגביל

איכשהו, לא ברור כיצד ולמה, יש קונצנזוס כמעט מוחלט שמוביל להתלהבות ולהייפ תקשורתי כשלהקות כמו U2, פט שופ בויז, או דפש מוד, שהיו רלוונטיות במהלך האייטיז והצליחו להחזיק את זה עד אמצע הניינטיז, מוציאות אלבום חדש ב-2009. בשלושת המקרים הגישה באלבומים החדשים היא כמעט זהה: ניסיון לחזור ולהיות מעולים כמו פעם – חרב פיפיות שמצד אחד משחזרת סאונד שהוא טוב בבסיסו, אך מצד שני זורקת אותנו 20 שנה אחורה ומתעלמת מהמציאות המוזיקלית העכשווית.

התוצאה, כצפוי, מאכזבת ברובה. החדש של דפש, "Sounds of the Universe" עמוס בצלילים שכבר שמענו ומילים שכבר הפנמנו. עוד יותר לא מפתיע זה שכשמסתכלים על רשימת הקרדיטים, מוצאים שם את המפיק בן הילר, שעבד עם הלהקה גם על אלבומה הקודם. מלבד כמה אמנים ולהקות שהצליח להוציא מהם אלבומים מבריקים (גראהם קוקסון, Elbow), ההפקה של הילר מצטיינת בעיקר בכך שהיא לא סוטה מהבינוניות שלה, ויעיד על כך "News and Tributes", האלבום השני והמאכזב של הפיוצ'רהדס.

הידעתם? אפילו הסינתי שלהם טיפש מאוד (כן, אמרו את זה לפנינו, אז אשכרה בדקנו את מנת המשכל שלו)

האלבום נפתח עם “In Chains”, שיר שאורכו כמעט שבע דקות, כשהדקה וחצי הראשונה מתוכו היא צליל ארוך ומונוטוני שנשמע כמו חימום של הסינתיסייזרים שאכן זקוקים ללא מעט שימון, בהתחשב בכך שדייב גאהן סיפר שבהקלטות האלבום נעשה שימוש בציוד ישן שנשלף מהמחסנים במיוחד כדי להחזיר את אווירת האולדסקול.

"Wrong", השיר הרביעי באלבום, הוא אחת הדוגמאות הבולטות ביותר לכך שדפש מסרבים (במודע או שלא) להתחדש. לכל אורכו קשה שלא להאזין לו ולהשוות אותו ל“Personal Jesus” מהאלבום "Violator" שיצא בשנת 1990; הטון הכוחני של השירה, הליווי האינסטרומנטלי הרפיטטיבי, ואפילו המסרים שאומנם לא זהים לחלוטין, אבל עושים עבודה טובה בלדכא את מצב הרוח. נקודת האור כאן מגיעה דווקא בקליפ לשיר, בבימויו של פטריק דוטרס, שמחזיק מאחוריו רזומה מרשים של הפקות קליפים מוצלחים, בין השאר ליה יה יהז, אינטרפול וקינגז אוף ליאון. אצל כולם הוא עשה עבודה מדהימה, שהתאימה למוזיקה שהקליפים עטפו. במקרה של דפש מוד, הוא פשוט זרק להם גלגל הצלה.

לא רק הסאונד הממוחזר מתדלק את מכונת הזמן של דפש מוד, אלא גם המילים, שנכתבו ברובם על ידי מרטין גור. מטריד לשמוע איך לאחר 29 שנות קיום, פעילות ויצירה אינטנסיבית, שלישיית גאהן-גור-פלטשר לא הצליחה להתגבר על המלנכוליה שלה ועדיין ממשיכה לספק טקסטים שנעים בין רחמים עצמיים להלקאה עצמית, כאילו שאת השעות שבהן הם לא נמצאים באולפן ההקלטות או על הבמה, הם מעבירים בסשן סאדו-מאזו באיזה מרתף אפלולי.

התמוה מכל באלבום, זה השם שלו, "Sounds of The Universe" ("צלילי היקום") - בחירה יומרנית למדי בהתחשב בעובדה שהצלילים היחידים שאפשר לשמוע בו הם מהאייטיז וההשפעות היחידות שעל בסיסן הם נוצרו שאולות ישירות מהדיסקוגרפיה של דפש מוד עצמם. השיר היחיד שהאלבום הזה יכול להישען עליו בכדי להצדיק את קיומו (למרות שההצדקה האמיתית, במקרה הזה, מגיעה מסיבוב ההופעות), הוא “Fragile Tension” שמצליח לרגש, להישמע עדכני וליצור את הרושם שהשירים הממוצעים מסביבו נמצאים כאן מתוך בחירה ולא מתוך חוסר יכולת ליצור משהו מעניין.

Depeche Mode - Sounds of the Universe / Mute

* אבל לפולונסקי יש היום יומולדת, אז הלילה זה אמור להשתנות.