הלך המצבר
ניל יאנג ניסה ליצור אלבום שיתמקד כולו בעידוד השימוש במכונית החשמלית, כשבפועל הוא תקע לעצמו מקל בין הגלגלים והציג את האלבום הגרוע ביותר של הקריירה שלו. עמית קלינג לא מהיר, אבל עצבני

כמעט לכל אמן גדול עם קריירה רבת שנים קורה שהוא מפשל מתישהו. לבוב דילן זה קרה עם Self Portrait המפוקפק; לו ריד הקליט שעה ומשהו של רעשי גיטרה חסרי פשר תחת השם Metal Machine Music. גם לדיוויד בואי וללאונרד כהן היו בחירות מפוקפקות לאורך הקריירה. ועדיין, קשה לומר שמישהו מהם הביך את עצמו כפי שעשה הפעם ניל יאנג, שהקליט אלבום שלם שעוסק, רובו ככולו, בנושא הדרמטי ורב המשמעות של המרת מנוע המכונית שלו לאנרגיה חשמלית.
כן, ניל יאנג, שבימים טובים יותר לא הסתפק בלהיות גיטריסט מחונן, וגם נהם טקסטים פשוטים אך יעילים, כאלו פוליטיים וכאלו שלא, בקול הנעים והלא מתחכם שלו, והקליט אינספור המנוני בלוז-רוק, לא מסתפק בגיטרה חשמלית. הוא צריך גם רכב חשמלי. אל תבינו אותי לא נכון, אפשר לכתוב שיר על מאבקים סביבתיים: אחרי הכל, השיר הכי יפה של מרווין גיי, "Mercy Mercy Me", עוסק בצורך לשמור על משאבי הטבע ולא לנצלם באכזריות בשם הקפיטליזם החזירי. ולמרות זאת, קשה שלא לקבוע נחרצות שניל יאנג התחלק על השכל כשהקליט שיר שמתחיל במילים: Her engine's running and her fuel is clean, she only uses it cause she's a machine. She don't need it, though, to cruise around town. She uses the power of electricity.
לא נעים לבזבז מקום יקר בביקורת על ציטוטים מהאלבום, אבל זה מה שקורה כשניל יאנג כותב שיר שחסך עבודה פוטנציאלית למאט סטון וטריי פארקר, יוצרי "סאות' פארק", אם אי פעם ירצו להנפיש גזיר נייר בדמותו בסדרתם המצליחה. לא מדובר רק הכשלון הצורב של הסינגל הבודד הזה, "Fuel Line", שדווקא מתחיל בריף גיטרה נחמד, כמו בימים הטובים של יאנג, אבל דועך במהרה לתוך הפקה מוזרה עם מקהלות מרגיזות, שדורסת את כל האלבום ב-200 קמ"ש, דווקא לא כמו מכונית חשמלית סימפטית וחביבה אלא יותר כמו ג'יפ ארבע-על-ארבע חסר לב. מהנקודה הזו, אגב, זה לא משתפר - שאר האלבום נשמע בדיוק כמו הסינגל, ומסרב להרפות מנושא המכונית החשמלית.
כהמשך למטאפורת הכבישים, האלבום הזה נקרא Fork in the Road, דהיינו, פרשת דרכים. אין כל כך איך לתאר או להסביר את הפרשה המפוקפקת הזאת: פה ושם יאנג עדיין מנגן יפה, כי את זה אי אפשר לקחת ממנו; אבל נשמע שרוב הזמן הוא מתאמץ להביך את עצמו. למרבה הצער, הכישלון כאן כל כך צורב שהוא הופך פארודיה על יצירות העבר הנכבדות שלו ועל הפוליטיקה הנכונה, אך פשטנית לעיתים שלהן. עדיף להעמיד פנים שהאלבום הזה פשוט לא קרה, ובכל זאת להתאמץ ולעבור למכונית חשמלית, כי באמת, חראם על האטמוספירה.
Neil Young - Fork in the Road / Reprise



