דרך השלום

תעוזה, חדשנות ותשוקה לחקור את הלא נודע אמורים לאפיין נעורים, אלא שבתקופה האחרונה נדמה שבעולם המוזיקה הישראלי הדברים פועלים קצת אחרת. דווקא רבים מזקני שבט הרוק המקומי יוצרים אלבומים חדשניים, ביקורתיים ובועטים בעוד שלא מעט זמרים צעירים ומצליחים חוששים לאתגר את טעם הקהל. כך למשל, אלבומו החדש של שלום חנוך נפתח בדיסטורשן צורם ברצועה עמוסת תשוקה בשם "פתוחים לאהבה" בה חנוך שר "בואי לא נחזור באותו היום לאותו מקום עם אותה תשובה" - אלבומו החדש, שנושא פשוט את השם "שלום חנוך", מוכיח שגם כשזה מגיע למוזיקה שלו, חנוך לא מעוניין לחזור למקומות בהם ביקר בעבר.

דבר אחד לא השתנה - חנוך ממשיך לספק טקסטים מבריקים. אלבומו החדש נע בין עיסוק בהווה לבין רטרוספקטיבה, בין בשר לבין רוח. גם הפעם הוא לא חוסך בביקורת חברתית ופוליטית נוקבת. הוא יוצא נגד מי שמנכסים את האל לעצמם ופועלים בשמו. "אם היה אלוהים - בא ורואה אתכם, היה מתרחק מכם, היה מתייאש מזמן", הוא שר ב"אלוהים". ב"מתפללים" הצורב והמצוין הוא שר בכאב על עיר ש"כמה שמתים בה, היא תמיד מקוללת". אחד מהשירים הטובים באלבום, "להיות אדם", מצטיין בצליל רוקנ'רול גולמי ובטקסט מהפנט שנשמע כהמשך ל"אל תקרא לי עם". כקודמיו, גם האלבום החדש מכיל לא מעט שירי אהבה, מתוכם בולט אחד עם פזמון מפלח לב – "אומרת לי לעד" שמוקדש לאשתו של חנוך.

האלבום החדש של אחד מסנדקי הרוק הישראלי הוא מורכב, אפל וקשה לעיכול. הוא כופר בכל ואינו מתיימר לספק תשובה. עם זאת, הוא אינו אחיד בסגנונו וברמתו ולא מצליח להרטיט לכל אורכו כמו אלבומי המופת הגדולים ביותר של חנוך ("חתונה לבנה" ו"ערב ערב"), אך מספק לא מעט רגעים מרהיבים ביופיים. מדובר בתקליט מרתק ומעורר מחשבה המהווה תוספת מוצלחת ומפתיעה לדרכו המוזיקלית של חנוך.